וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם: (וישלח לד, יג)

סברא בטעם מה שענו השבטים לשכם בפני אביהם

בתוס' הרי"ד עה"פ ויען לבן ובתואל גו' (לעיל כד, נ) כתב וז"ל: "וא"ת היאך ענו בני יעקב לפני אביהם, שנאמר 'ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו' וגו'. יש לומר מפני שראו כי דעתו ליתנה לו לאשה, אמרו חס ושלום הכזונה יעשה את אחותינו, ומשום הכי ענו כי לא נאותו בדבריו, שהיו גבורים ורוצים להורגן" (ועי' 'לב בנים' כאן, לידידי ומו"ה אברהם אבא ויינגורט שליט"א).

והדברים מתמיהים היאך יתכן לומר שנתרצה יעקב ליתנה לו לאשה ולהתחתן עם הכנענים שעתידה תורה לכתוב עליהם (דברים כ, טז) "לֹא תְחַיֶּה כָּל־נְשָׁמָה", והוא ראוי למיתה דלא גרע מהכאה כדכתיב (שמות ב, יא): "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי גו' וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי" (עי' כס"מ הל' מלכים י, ו). ואפילו מעשו אחיו נעל אותה בתיבה שלא יתן עינו בה (רש"י לב, כג) כ"ש מבני כנען שנתקללו.

ולחומר התמיהה צ"ל דעכשיו הכיר דע"י שמנעה מעשו נענש ונפלה ביד שכם כדכתב רש"י שם, וסבר דאילו לא נעלה בתבה והיה עשו תופסה ולא היה בכוחו למונעו סימן הוא דהוי כבשא דרחמנא ועתידה להחזירו למוטב, ואם כן הכא דבתר מעשה הוא שמא סימן הוא שהוא זיווגה, דאל"כ למי תינשא וכמ"ד (ב"ב טז,ב): "וַה' בֵּרַךְ אֶת־אַבְרָהָם בַּכֹּל" (לעיל כד, א) שלא היתה לו בת.

ולגוף הקושיא היאך דברו בפני אביהם, לולי דבריהם הו"מ לתרץ בפשטות, דאילו חמור היה בא אצל יעקב בנימוסי דרך ארץ להציע בנו לשידוך בעבור דינה בתו, אז ודאי היה יעקב מקבלו בדרך כבוד ומפייס אותו בדרכי שלום לסבר אזניו מפני מה אין השידוך ראוי להם, ואזי כל הבנים לא היו פוצים את פיהם אלא אבינו יעקב לבדו היה בעל דברים. אבל השתא שבאו אחר שעשו נבלה בישראל עוד מחציפים פניהם לבוא להציע מוהר ומתן, ובעינוי שעינה את דינה טרף את נפש אביה גם כן, אם כן אדרבה, משום כבודו של אביהם מנעו שלא יהא שום שיח בינם לבינו שלא להוסיף עינוי על עינוי נפשו בדברם איתו.

gh