וישלח - נהורא

וישלח

וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם: (לב, ד)

מלאכים ממש – למאי צריכא, ובשורש ההלכה שעשו שונא ליעקב, ולמה חשש יעקב 'פן אהרוג' והרי עשו בא להרגו, ועוד בענין ההשבעה לישראל שלא ימרדו באומות אימתי היתה

וישלח יעקב מלאכים, פי' רש"י מלאכים ממש. ושאלת רבים היא: דבר שאפשר לעשותו ע"י בני אדם למה צריך למלאכים. ועוד אם הקב"ה נתן מלאכים עמו לשמרו ממה היה מתיירא. ועוד ראיתי מקשים במה שפי' רש"י (לב, ח): ויירא ויצר שמא יהרג ושמא יהרוג את אחרים, ולמה התיירא והא דינא הוא, הבא להרגך השכם להרגו.

ונראה לפתוח פרשתא דא ע"פ דברי רמב"ן הידועים בהקדמתו לספר שמות, וז"ל: "מקרי האבות הם כענין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם". וכד נהוי בה נחזי כי ירידת יעקב לחרן רומזת על גלות בבל, ואיתא בתוספתא (ב"ק ז, ג): "ה' דברים היה ריב"ז אומר כמין חומר, מפני מה גלו ישראל לבבל יותר מכל הארצות כולם, מפני שבית אברהם אבינו משם, משלו משל למה הדבר דומה לאשה שקלקלה על בעלה, להיכן משלחה לבית אביה", הרי שארץ מגורי אברהם בעבר הנהר בבל היא קרויה, אם כן מסתבר דירידת יעקב לשם היא 'ציור דברים' של אותה גלות (אך דעת רמב"ן, לעיל כו, א, דהליכת יצחק לגרר היא הרמז לגלות בבל. אמנם אפשר דכמה רמזים איכא שהרי כמה גלויות היו לבבל ועבר הנהר, גלות י' השבטים, החרש והמסגר וכו'). ואולם ההתגוששות של יעקב עם עשו בפרשתנו היא ציור דברים של גלום אדום, הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם, ואמרו בב"ר בפרשתנו (עח, טו): רבינו הקדוש כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא כו'.

והנה גלות מצרים מחוברת היא עם גלות רומי דידן, וכך מפורשים הם דברי רמב"ן להלן בפר' ויחי (מז, כח), וז"ל: "כבר הזכרתי כי רדת יעקב למצרים הוא גלותינו היום ביד החיה הרביעית (דניאל ז, ז), רומי הרשעה" ועיין שם בדבריו שמבאר כי בדומה לגלות מצרים שלא ירדו אליה בשלשלאות וכסבורים לעלות אחר כלות הרעב, אך נשתקעו שם והם עצמם הסבו לעצמם הגלות, וכך גם גלות רומי נתגלגלה ע"י אגריפס המלך שירד לרומי לעזרה ואדהכי והכי נלכדו אנשי ירושלים מפני הרעב וארך עלינו הגלות. ומשמע מדבריו דירידת יעקב למצרים, ושמא גם כל גלות מצרים, היא כעין ציור דברים לעתיד לבוא עלינו בגלות רומי.

והנה בפרשת ביכורים נאמר (דברים כו, ה): "ארמי אובד אבי וירד מצרימה", ובתרגום אונקלוס: "לבן ארמאה בעא לאבדה ית אבא ונחת למצרים כו'". ולשון הכתוב ארמי אובד אבי ומיד וירד מצרימה, דומה כבא לרמז שלא היה בין זה לזה כלום, כי תכף שנסתיימה פרשת לבן שביקש לעקור את הכל, מיד התחילה פרשת גלות מצרים. ויש לומר דההתאבקות בין ליעקב לעשו והשר שלו היא כאמור ציור דברים לגלות רומי, אך גם לגלות מצרים כמבואר מדברי הרמב"ן לעיל דגלות מצרים וגלות רומי משותפים.

ובזה יש לבאר הכתובים בסוף פרשת ויצא דכתיב (לב, ב): "וילך וישב לבן למקומו" וסמיך ליה (שם, ג): "ויעקב הלך לדרכו", ויש לפרש: לדרכו, לכבוש את הדרך לבניו לגלות מצרים וגלות רומי. כי מקבילים המקראות: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה" כנגד "וישב לבן למקומו ויעקב הלך לדרכו".

והנה סיפיה דההוא קרא: "ויפגעו בו מלאכי אלהים". ודבר פלא בפסוק זה דחציו הראשון "ויעקב הלך לדרכו" מחובר עם הכתוב לפניו "וישב לבן למקומו", וחציו השני "ויפגעו בו מלאכי אלהים" מחובר הפסוק שלאחריו "ויאמר יעקב כאשר ראם גו'", ולמה חיבר הכתוב בפסוק אחד סיום פרשת רדיפת לבן בהליכת יעקב לדרכו, עם פגיעתו במלאכי האלהים. ולפי האמור דהליכת יעקב לדרכו היא לכבוש הדרך לגלות, יש לומר דפגיעת מלאכי האלקים עמו, היא התראה לפני ירידתו לגלות ביד עשו, כאשר יתבאר.

דהנה אמרינן בכתובות (קיא,א): "ג' שבועות כו' אחת שלא יעלו ישראל בחומה ואחת שלא ימרדו באומות ואחת שהשביע את האומות שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי", ובתנחומא (דברים ד) איתא: "שלא יגלו את הקץ ושלא ידחקו את הקץ ושלא ימרדו על המלכיות". ויש לחקור אימתי היתה השבעה זו דלא מצינו עוד דברים בענין. ומדלא אשכחן יש לחזור לראש, היינו ממש בשעת 'וילך יעקב לדרכו' כי המלאכים שראה יעקב שבאו לקראתו, אמנם באו לסייעו מול עשו אך גם להתרותו ולהשביעו שלא להקניט את עשו ושלא להתגרות בו, וכמו שעתידים ישראל להצטוות עליו (דברים ב, ה): "אל תתגרו בם" וגו'. וכן יש לומר דהמלאכים ששלח יעקב לעשו הם המחנה השני שראה והם המלאכים שבאו לעשות שליחותו של יעקב, אך גם באו להתרותו ולהשביעו שלא ישתעבד בישראל יותר מדי.

ומובן כי שליחות זו צריכה מלאכים ממש, וגם מובן היטב מה שהיה יעקב מתיירא מעשו, כי היראה היא לא מגבורת זרועו של עשיו וארבע מאות איש שעמו, שהרי היד שניצחה למלאך ודאי תוכל לגבור על ידו של האדומי הלז והד' מאות איש שעמו, אלא לפי שידע יעקב אבינו שעתידים ישראל להשתעבד בד' גלויות, כי עתידים לחטוא ולעזוב את התורה, וכיון שכל מקריו הם ציורי דברים, על כן חשש שעוון ישראל לעתיד יש בו שורש דק של 'ציור דברים' שנמצא בו בעצמו, והיינו דקאמר 'שמא גרם החטא'.

ויש לומר הטעם למה השבועה שלא ימרדו באומות וגם השבועה לאומות שלא ישתעבדו בישראל יותר מדי נתנה לעשו, וגם הטעם למה מכל שבעים האומות שברא הקב"ה בעולמו נבחר עשיו ואומתו להיות 'השוטר' והשליח להצר ולשנוא את ישראל, ומה שורשה של הלכה זו שעשו שונא ליעקב.

נראה דיסוד הדבר במה שלקח יעקב את הבכורה מעשיו ומכירה זו גם קיימה את החלוקה שהסכימו בהיותן במעי אמן, כמובא בילקו"ש (תולדות רמז קיא) שהסכימו ביניהן שעשיו יטול העולם הזה ויעקב העולם הבא, ואמרו שם כי כשבא יעקב מבית לבן ראה עשיו בנים ובנות עבדים ושפחות א"ל, לא כך אמרת שתטול העולם הבא, מנין לך כל הממון, והשיבו זה המעט שנתן לי המקום להתקיים בעולם הזה. ועל כן מידה זו מהלכת בכל הדורות, שאם בא עשו ומוצא את יעקב שלם, שלם באמותנו ובתורתו, אזי על כרחו הוא נושקו בכל לב, אבל אם ח"ו לא כן אלא מוצאו מסובך בחטאים ועוונות, אזי עברתו שמרה נצח וצווח ליעקב למה רמיתני, אם אתם ח"ו בעלי עוונות כמוני בטל המקח, הבכורה שלי והארץ שלי, וגם המעט עולם הזה שיש אצלכם גזול הוא בידכם. ובא עשו בחרבו לעשות דין לעצמו להכות אם על בנים.

ומה גם כי כאשר חלקו של אדם שנקבע לו במזלו מששת ימי בראשית נלקח על ידי אדם אחר, ואפילו אם נלקח בדין, ביותר יש עילה וחשש לשנאה ומשטמה, וכענין שהגמ' אומרת בפסחים (מט,ב): "תנא ר' חייא, כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה, אל תקרי מורשה אלא מאורסה". והיינו שכל בר ישראל יש לו חלק בתורה ויש לו חיבור נפשי לחלקו כמו החיבור שיש לו עם אשת בריתו שנתארסה לו, ושנזדמנה לו על פי גזירת בת פלוני לפלוני. וכשבא זה ולומד תורה בפניו, והזוכה זוכה בחלקו ובחלק חבירו (עי' חגיגה טו,א), דומה בעיני העם הארץ כאילו חמס חלקו ובעל ארוסתו בפניו. וזו שרשה של שנאת עשיו, כיון שלקח יעקב חלקו בבכורה, חלקו בברכות, חלקו בתורה, חלקו באישות שהיתה לאה מיועדת לו, חלקו בגן עדן וחלקו לעתיד לבוא, לכן הזהירה התורה בכמה אופנים שלא לעורר משטמתו של עשיו.

ואפשר דלכן נקראו המלאכים שבאו לסייעו מול עשיו "מלאכי ארץ ישראל" גם בשביל לרמוז כי מלאכים אלו באים לסייע לישראל מול הטענה של עשיו שרוצה לקבל את הארץ לידיו בטענת מקח טעות, וצריכים מלאכים מיוחדים להצילנו מידם, כי מלכות עשו "דחילה ואימתני ותקיפה יתירא וגו'" (דניאל ז, ז) ובעינן שמירה מעלייתא, משא"כ המלאכים שליווהו בחרן, הם "מלאכי חוץ לארץ" לשמרם בגלות בבל "די דהב טוב" (שם ב, לב), שם אין להם טענת שלנו היא וחלקנו נטלתם, ודי לנו שם בשמירה פחותה מעט. וראה תנחומא (נח, ג): "ולפיכך קבע הקב"ה שתי ישיבות לישראל (Zבפומבדיתא ובסורא) שיהיו הוגין בתורה יום ולילה כו' ואותן ב' ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל, ולא שלט בהן לא יון ולא אדום וכו'", הרי דמה שלא שלטו בהן יון ורומי היא נסיבה להטבת מצב בני ישראל בבבל מבשאר ארצות ברוב הדורות.

ומן השאלות שפתחנו נותר להבין למה נתיירא שמא יהרוג והרי כדין היה עושה. וי"ל דהיה ירא שיהרוג את עשו עצמו, וידע שיש צורך גבוה להקב"ה בו להיות מקל ורצועה לישראל לדורות.

ועוד דשמא בהא גופא היה עובר על השבועה שלא לדחוק את הקץ כי אם מת עשיו ראש הנחש בטלה ואבדה מלכותא בלא תאגה נמצא שבא קץ הימין (אבל אין לומר שהיה עובר על השבועה שלא ימרדו באומות, דהבא להרגך השכם להרגו, וכיון שנגע לסכנת נפשות בפועל יש לו רשות להלחם בו, כדאמרינן שהכין עצמו לג' דברים לדורון לתפילה ולמלחמה, וכדפי' רש"י (להלן ט): "והיה המחנה הנשאר לפליטה, על כרחו כי אלחם עמו", ע"כ. אלא שמ"מ יש לנו לילך עד כמה שאפשר בדורונות ובפיוסים ובהשתחוויות שיתרצה לשלום ולילך לדרכו להר שעיר).

ועוד צ"ל, ואולי הוא העיקר, דסוף סוף אחיו ובשרו הוא, ועד יום מותו יחכה לו שמא ישוב, ואיך לא ייצר לו מאד שמא יהא אנוס להרגו.

ובכל האמור למעלה יש לבאר מפני מה כשבא יעקב מבית לבן לא מיהר להתראות לפני אביו יצחק בחברון, ועשה ב' שנים משבא לגבול ארץ כנען עד שהגיע לחברון (רש"י לז, לד). די"ל דהואיל ואותה תקופה היה ציור דברים של דינא תקיפא תחת מלכות עשו, וצרות תכופות באו על יעקב זו אחר זו, פטירת רחל, מעשה דינה, מעשה ראובן וכו', לא ביקש להיות במקומו של יצחק אביו שלא יצטער בראותו הצרות הבאות עליו, ובבחינת אוי לי שראיתני בכך (ור' בראשית רבה עח, טז: "ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר, כל אותן חדשים שעשה בבית אל היה מכבד את עשו באותו דורון" כלו' שחזר ושלח כאותו דורון מידי חודש), עד שעבר זמן והרגיש כי דינא רפיא, שכן גם בימי תוקף שעבוד של מלכות רומי היו תקופות של הארת פנים, וכמו י"ז שנים של יעקב במצרים וי"ז שנים של רבנו הקדוש בציפורי, שבכוחה היה יכול לקומם מפעל המשנה כמו שכתבו ראשונים, וכיון שהרגיש יעקב שהוקל השעבוד ונשלמו צרותיו במחזור זה, אז בא לפני אביו יצחק עם כל בני ביתו (והא גופא שהפסיק לשלוח דורונות משמע כדאמרן שנתרככה שעת הדין).

וזה גם טעם מה שמפרש רש"י בשם חז"ל בריש פרשת וישב (לז, ב): "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף", דיש לשאול תרתי, א. למה כאן ביקש לישב בשלוה ולא לפני הצרות שקדמו לזה, ב. למה נקט לשון 'קפץ עליו' ולא 'בא עליו' וכדו'. הכל חוזר לטעם אחד, דאחר שראה יעקב בסוף פרשת וישלח שעשו לקח כל נפשות ביתו וקנינו והלך לו מפניו להר שעיר, כסבור שמעתה תם פרק זה של שעבוד קשה של עשיו וביקש לישב בשלוה. וי"ל דהאמת כפי סברתו היתה, שמצד עשו הגיע עת דינא רפיא (שנמשך עד הסתלקותו אחר שיבה טובה במצרים, שאז חזרו הגזירות וחשכו עיניהם של ישראל), אבל הוא לא היה יודע שהרעה באה עליו מתוך ביתו, וזהו 'קפצה עליו', כלומר בפתע, כי לא צפה ולא ציפה למכה זו מתוך ביתו, מכה של שנאת חנם בתוך המחנה.

ויהא רעווא שיסתלקו הני תרין מרעין בישין, הקטרוג של עשו והקטרוג של שנאת חנם, ואזי ועלו מושיעים בהר ציון בביאת משיח צדקנו בב"א.