וַיִּגְנֹ֣ב יַעֲקֹ֔ב אֶת־לֵ֥ב לָבָ֖ן הָאֲרַמִּ֑י עַל־בְּלִי֙ הִגִּ֣יד ל֔וֹ כִּ֥י בֹרֵ֖חַ הֽוּא: (ויצא לא כ)

ביאור בדברי אונקלוס שתרגם 'בורח' — 'אזיל', ולא תרגם 'ערק'

תרגם אונלקוס על: "על בלי הגיד לו כי ברח הוא" – "על דלא חוי ליה ארי אזיל הוא". ותמהו הרי ל' ברח בארמי הוא 'ערק' כדמצינו תרגום של כמה מקראות, וכאן בכמה פעמים בפרשה ובעוד מקומות מתרגם בריחה בל' 'אזל' שברוב מקומות הוא לשון הליכה ולא בריחה. וצריך טעם לבאר דעת אונקלוס וכללו, אימתי תרגומו 'אזל' ומתי יש לתרגם 'ערק'.

א. ומצאתי בספר 'ביאורי אונקלוס'א) שכתב בזה דברי טעם, ואביא כל לשונו:

"כִּי בֹרֵחַ הוּא תרגם 'ארי אזל הוא', וכן 'וַיִּבְרַח הוּא' (פסוק כא), תרגם 'ואזל הוא', וכן רבים. לדעת מהפרשים לא תרגם בל' 'ערק' אצל יעקב מפני כבודו, ואינו נכון, כי מצינו לשון 'ברח' מתורגם 'ערק' אצל יעקב וגם אצל משה, 'בברחך מפני עשו אחיך' (לקמן לה, א) תר' 'במעירקך', 'וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה' (שמות ב, טו) תר' 'וערק' וכנגדו אצל בלעם 'בְּרַח־לְךָ אֶל־מְקוֹמֶךָ' (במדבר כד, יא) תר' 'איזל לך'".

ואחר דחיית הסברא כי ל' 'אזל' כאן הוא מפני כבודו של יעקב, כותב סברתו בענין:

"אמנם לענ"ד ההפרש הוא: בריחה בבחינת הניסה ממקום הסכנה תר' בלשון 'ערק', ובבחינת הליכה למקום מנוס תר' בל' 'אזל'. כאן הבריחה 'לָבוֹא אֶל־יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן' (לעיל כו, מג) תר' 'איזיל לך', וכן 'כִּי בָרַח הָעָם' (שמות יד, ה) תר' 'ארי אזל עמא' שהלכו ביד רמה לזבח לה' במדבר, אולם בכל מקום שנאמר 'ברח מפני' תר' בלשון 'ערק', וכן אף אם לא נאמר 'מפני' אולם הכוונה ניסה ממקום הסכנה, כמו 'וְדָוִד בָּרַח' (ש"א יט, יח), ובפסוק 'וַיְהִי בִּבְרֹחַ אֶבְיָתָר בֶּן־אֲחִימֶלֶךְ אֶל־דָּוִד קְעִילָה' (שם כג, ו) תר' 'כד ערק', לפי שקעילה לא היתה מקום מנוס והיה צריך לברוח גם משם (שם פסוק י עד יג), דוק ותשכח כל הכלל הזה מתקיים בכל המקרא, רק כשיבואו 'ברח' ו'הלך' ביחד צריך לתרגום הראשון בלשון 'ערק'". עכ"ד.

ואמנם הדברים נוחים להתדבק באזן, אך יש לדייק לשיטתו, דאם הבריחה מפני עשיו לא חשיבא בריחה לבית מנוס כי נופל לידי לבן, ולכן בכתוב 'בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ' מתרגימן 'במעירקך', א"כ למה בכתוב (כז, מג) "וְקוּם בְּרַח־לְךָ אֶל־לָבָן אָחִי חָרָנָה" תר' 'וקום איזיל לך'. וצ"ל דההיא שעתא עוד לא נודעה רשעת לבן כ"כ וחשיבא ליה כבית מנוס. אך מה יעשה בכתוב בנביא (הושע יב, יג): "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם", דמתרגם: 'יעקב אבוכון אזל לחקלי ארם', ומאי שנא אותו כתוב מהכתוב 'בברחך מפני עשו' שבשניהם לא הוזכר לבן. וצ"ל דדבר הלמד מעניינו הוא, כדפי' רש"י "ועוד זאת עשיתי לו הוצרך לברוח שדה ארם, ידעתם איך שמרתי", א"כ הכתוב מדבר בשמירתו והו"ל בית מנוס.

ואולם עד שלא ראיתי דבריו עלה בדעתי קו אחר בדברי האונקלוס והבוחר יבחר.

ב. הנראה לי בדעת אונקלוס דבמקום שהיתה לבורח ברכה מאת ה' שתצלח דרכו מתרגם 'ואזל' כי בודאי המאמין לא יצא כבורח אלא כמהלך, ובמקום שיצא בלא הבטחה מתרגם 'וערק'. ואין זה הפירוש שדחה, דנקט אונקלוס כן "מפני כבודו של יעקב", דלפירוש שדחה מפני כבודו היינו חשיבותו ומעלתו למול הגוי הרשע אין ראוי שנכתוב בו לשון בורח (ולזה הביא דחיה מיעקב ומשה שהיו גדולי עולם ומצינו בהם ל' תרגום 'וערק'), אבל לטעם דבעינא למימר אין הדיבור מפני חשיבותו אלא מפני כבוד של מעלה.

ושיטת תרגומו בענין זה היא כהסתעפות משיטתו הכללית של אונקלוס ליזהר מפני ל' הגשמה בתרגומו, וירד בשיטתו זו ליזהר בכך לא רק בדבר הדומה כהגשמה ממש בפסוק כלפי שכינה עצמה אלא גם בפסוקים המדברים בצדיקי עולם חסידיו ועושי רצונו כשיש בתרגום נגיעה אפילו עקיפה לכבוד שמים.

ועוד נראה, דהא תרגום אונקלוס ברוה"ק נאמר כדאמר בנדרים (לז,ב): "מְפֹרָשׁ, זה תרגום" (הוא תרגום אונקלוס שכבר ניתן מסיני ושכחום וחזרו ויסדום כדאמרינן ברפ"ק דמגילה – מהרש"א שם), ולפי"ז י"ל דבהרבה מקומות תרגום אונקלוס אינו כמו פירוש לעברי בלשון ארמי, אלא הוא כמו שני דיבורים בדיבור אחד (כעין זכור ושמור, ר"ה כז,א), דלשון העברי הוא כפי שהדבר משתמע או נראה באזן העולם ואפילו גוים, ותרגום הוא גילוי משמעות הדיבור כפי שנשמעת באזן ישראל.

ומה שזכה התרגום להשמיע דעת ישראל ואילו המקרא עצמו דעת העולם, דהא ודאי דעת ישראל היא העקרית ואמאי לא תהוי ראשונה (והתורה כוללת בתוכה תרגום בכל ע' לשון, עי' שבת פח,ב). זהו מפני כי התרגום הוא ראש כל המפרשים, ודרך כל פירוש הוא לגלות הכוונה הפנימית, ולכן העברי הוא בבואה ללשון בני אדם, לומר כך הוא מראית הדברים למראית העין, אבל דע כי פעמים אין הדברים כמראיתם ואם בקשת לידע עמקו הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי התרגום, ואם כן לא היה יכול הדבר להיות בהפך.

ונחזי אנן:

א', כאן 'כִּי בֹרֵחַ הוּא' תרגם 'ארי אזל הוא', דאע"פ שבעיני לבן וסיעתו היה כבורח, מ"מ הרי הובטח (לא, ג): "שׁוּב אֶל־אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ גו' וְאֶהְיֶה עִמְּךָ", והוי זילותא לתרגם ל' 'ערק' אחר שהובטח.

ב', 'וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה', תרגם 'ערק' שהרי לא הובטח ביציאתו וע"ד עצמו נסתכן כשהרג את המצרי.

ג', 'בְּרַח־לְךָ אֶל־מְקוֹמֶךָ' באמת יונתן תרגם 'וכדון ערוק לך לאתרך', אבל אונקלוס שתרגם 'וכען איזיל לך לאתרך' אינו עולה יפה לדברינו. אבל יש לדחוק ולקיים, כי באמת רצון בלק לא היה שיברח וינוס שאם כן יצא ריקם לגמרי ממנו, אלא שרצה שישאר בארצו ויתן לו עצה רעה על ישראל ויתן שכרו והכי הוי מעשה. ורמז התרגום לכוונת בלק באומרו 'ברח לך' כלומר 'איזיל לך' כלומר אם לא שתתן לי עצה על ישראל מה לי ולך, ולך לך אל מקומך. ובזה גם מתרץ התרגום מאחר שהתרה בו לברוח היאך נשאר. אבל באזן ישראל בעברי אומר 'ברח לך' כדי שלא ידאגו עוד מקללתו. אך ע"י שלא שתו ליבם אל התרגום להבין שעדיין הרשע טומן להם פחים לצודם נפלו ברשתו כ"ד אלף מישראל.

ד', 'בְּרַח־לְךָ אֶל־לָבָן אָחִי חָרָנָה' מתרגם 'איזיל לך', שהרי בציווי אמו עשה ואימהות נביאות היו, וא"כ גם ידעה שעתיד יצחק לברכו (כח, ג־ד): "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ גו' וְיִתֶּן־לְךָ אֶת־בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" גו', א"כ מובטח הוא בשם ה' שהוא עמו לסייעו ואיך יצא כבורח. אבל העברי מוסב לאזן עשו ושאר אנשים שהיו סבורים שבורח מפני עשו כשאר כל הבורחים.

ה', 'כִּי בָרַח הָעָם', 'ארי אזל עמא', שהרי יצאו ביד חזקה ובזרוע נטויה ונקראו צבאות ה', ואיך ייאות לומר על צבא ה' בורחים. אבל העברי כנגד אוזן פרעה ועבדיו, שיאמרו ברחו וירדפו אחריהם להטביען בים סוף. וכאן לא מצא ה'ביאורי אונקלוס' לפרש ל' 'אזל' לשיטתו, שהרי אין המדבר בית מנוס אלא מקום נחשים ועקרבים, והוצרך לפרש 'שהלכו ביד רמה לזבוח לה' במדבר' וזה קרוב לשיטתנו.

ו', 'וְדָוִד בָּרַח', 'ודוד ערק', אף שכבר משחו שמואל בשמן לא מצינו לשון במלכות בהדיא במשיחתו ועדיין שאול קיים ולא יצאו טבעו בעלם (מגילה יד,ב) וב'פרשת דרכים' (דרוש יב) דכיון שנמשח בעוד שאול קיים עדיין אינו מלך כל זמן ששאול קיים. א"כ אף שמובטח שעתיד להיות מלך לא הובטח על יציאה זו כלום והוי כשאר בורח. וגם כאן דברינו ודברי ה'ביאורי אונקלוס' נשלבים.

ז', 'וַיְהִי בִּבְרֹחַ אֶבְיָתָר', 'והוה כד ערק אביתר', כי לא הובטח כלום מפי המקום או נביאו שייחשב זילותא לתרגם 'ערק'.

הרי כל המקראות שהזכיר ב'ביאורי אונלקוס' מצאנו לבארם ביאור ראוי גם לשיטתנו, וכן נלענ"ד הנכון, כי ההבחנה בין בריחה לבית מנוס או מפני סכנה אין בה טעם מספיק למתרגם לשנות לשונו, כי שניהם בריחה הם, וכשם שהעברי סובל שניהם וילמד הדבר מעניינו איזהו לבית מנוס ואיזהו מפני הסכנה כך ראוי גם בתרגום. אבל לדרכנו רצון המקרא הוא להשתמע במקצת המקראות לשני פנים ולשני אזניים, ועל ידי התרגום פתח לנו אזן להכיר ביניהם, ורק מן שניהם העברי והתרגום יצא המקרא מפורש ושום שכלב).

gh