וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי: וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן: (ויצא ל א־ב)

רחל בטוח לבה בה' שעתידה לילד אלא שלא יכלה לעמוד בצער ההווה, וסוד מעשה הדודאים

פי' רש"י: "ותקנא רחל באחותה – קנאה במעשיה הטובים, אמרה אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים. הבה לי, וכי כך עשה אביך לאמך, והלא התפלל עליה. מתה אנכי, מכאן למי שאין לו בנים שחשוב כמת".

יש לשאול: א. למה תלתה רחל את מניעת הבנים ביעקב, שכך משמע המאמר 'הבה לי בנים'. ופי' רש"י התפלל עלי, ועדיין יש להבין שהיה לה לבקש בהדיא 'התפלל עלי', אבל הלשון 'הבה לי בנים' משמע קצת דהוא מעכב בדבר והתרעומת לא רק על מה שלא עשה אלא על דבר שעשה. ב. מה שפי' רש"י 'ואם אין מתה אנכי' שמי שאין לו בנים חשוב כמת, אמאי לא פי' כפשוטו שמפני צערה היא מסוכנת למות, וכך דברי ר' אברהם בן הרמב"ם: "ואם אין מתה אנכי, כלומר אם לא יותן לי בן אהיה אובדת בצערי". ג. מה שהשיב לה יעקב בחרי אף 'התחת אלהים אנכי' כך כבר תמהו חז"ל (ב"ר עא, ז) ורמב"ן (כאן) וכי כך עונים את המעיקות (וע"ע 'לב בנים' כאן, לידידי ומו"ה אברהם אבא ויינגורט שליט"א).

ובהורמנא דרבנן נימא בה מילתא בס"ד. יש לומר דבאמת רחל לא נתייאשה מלילד בנים, ולבה היה בטוח שסוף סוף הקב"ה ישמע לה, ומאן דעני לחמותה רבקה ולחמות חמותה שרה יענה גם לה, אך היתה לה מועקת נפש רבה ממה שהיא מהלכת בביתה כעקרה יחידה בין לאה והשפחות שנתברכו בבנים, ואף שהשפחות לא ילדו עדיין הוכר הדבר שאין להן מניעה לילד בנים אלא שעדיין לא נישאו, אבל היא שרויה ביניהם כאבלה בין הכלות, ובאהלה עקת שתיקה בעוד צהלת ילדים עולה מאהל לאה, ועיני הכל בה אם ברחמים ואם בהרעמה. אם כן אף שלבה סמוך שעתידה לילד לא יכלה לשאת הסבל לפי שעה. וזאת היתה תביעתה של רחל מיעקב שיתפלל עליה שתיענה מיד בבנים, כי התוחלת הממושכה מחלה לבה וכשל כוחה ולא תוכל עמוד עוד.

ואין לסתור מהא דכתיב ברישא דקרא 'ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא' משמע דמגוף מניעת הלידה היתה מצרה ולא מהיותה מעוכבת לידה בין היולדות, די"ל אדרבה, ל' 'כי לא ילדה' רוצה לומר שעדיין לא ילדה בעוד חברותיה כולן קודמות לה בהולדה, ולומר דבאמת אילו לא נשא יעקב אלא את רחל ולא היתה נפשה מתייסרת ממצבה המשונה משאר בני הבית בביתו של יעקב, עדיין לעת הזו, אף שעדיין לא נפקדה, לא היתה באה לידי כך לדרוש במפגיע מיעקב שיתפלל בעדה באופן של כניסה לעובי הקורה.

ומה שפי' רש"י דאם אין מתה אנוכי דמי שאין לו בנים חשוב כמת, גם יש לפרש, דאין העיקר לומר דמי שאין לו בנים וסבורים שעתיד למות ערירי חשוב בעיני אחרים כמת כי כשיש לו בנים כאילו לא מת (דהא מצינו שהבטיח המקום לסריסים המחזיקים בבריתו, ישעיה נו, ה: "יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם"), אלא פירושו כאן שאדם שאין לו בנים חשוב בעיני עצמו כמת בצערו ממה שאינו יכול להיות מעורב בדעת עם הבריות כאחד האדם, וממילא 'מתה אנכי' ח"ו מן הצער הזה.

ונבוא אל נקודת הביאור, די"ל דיעקב אבינו הכיר שזאת היא המועקה המעיבה על נפשה, אלא ששמע בדבריה גם טרוניא נסתרת של רחל כנגדו, כתולה בו את צרתה, וכאומרת שצרתה היא תולדה עקיפה של האהבה היתירה שאהבה יעקב, שאילולי כן הרי לא היתה לאה שנואה וממילא לא היה צורך לפתוח את רחמה תחילה, כמאמר הכתוב (כט, לא): "וַיַּרְא ה' כִּי־שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ", וממילא גם לא היה סיבה לסופו של הפסוק "וְרָחֵל עֲקָרָה".

ועל כך חרה אפו של יעקב בתשובתו לרחל, ואמר 'הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי' גו', כלומר הרי האהבה היתרה שיש לי עליך אינה מדילי, אלא ממה שאת היא עיקר בת זוגי מן שמיא ואת שהכריזו עליך בת פלוני לפלוני עבורי, וכמתנצל דאם יתכחש לאהבתו אליה מתוך חשבונות של אהובה ושנואה כלפי שמיא, נמצא מכניס עצמו בהדי כבשא דרחמנא, וכן לא ייעשהא).

ואם כנים אנחנו, נראה דזה גם סוד מעשה הדודאים, לא שח"ו התכוונה רחל לזלזל במשכב הצדיק (ומה שאמרו רבותינו שנענשה על שזלזלה, רוצה לומר המעשה, ולא הכוונה), אלא שעשתה מעשה לקירוב לאה אל יעקב כאומרת הלואי שתשרה אהבה בין יעקב ולאה כמותי, ויסור המונע ממני פרי בטן שהוא נפשה הכבושה של לאה כאשה שאהבתה בדרגה שניה. וכה יראנו ה' נפלאות בתורתו.

gh