וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי: (ויצא כט כה)

בנטילת הבכורה והברכות נתחייב יעקב גם בנישואי לאה מעין דין יבום

עמדו המפרשים הואיל ולבן הונה את יעקב האיך לא היו קידושיו עם לאה קידושי טעות. ורבו הדברים בזה. ונביא דברי חד מקמאי, רבנו אביגדור צרפתי, וז"ל: "ותימה איך אירס יעקב את לאה הלא היו קידושי טעות, כי היה סבור שהיתה רחל. וכי תימא קידש אותה בפעם שניה בקידושין גמורים, מ"מ בעילה הראשונה היתה בעילת זנות. וגם אין לומר שקידש אותה בביאה, דהא לא נתכוין לקדשה וגם היה סבור שהיא רחלא). ותו היאך כתב לה כתובה כי לא נכתבה כתובה אלא לשם רחל, נמצא שיעקב בא עליה בלא כתובה וקידושין [...]. וי"ל על כרחן כך היה המעשה דיעקב כתב כתובה בסתם כך, וזה לשונו, 'וכך אמר יעקב חתן דנן ללבן אחת מבנותיו איזו שתהיה לי לאינתו' וכו', וכן קידש בסתם ואמר, 'הרי את מקודשת לי מי שאת', כי ידע יעקב שלבן ירמה אותו ולא יוכל בשום פנים לעשות אלא כך".

תירוץ הרא"צ הוא שיעקב ידע שלבן עשוי לרמותו, ועשה תנאי בקידושין, שיחולו על מי משתיהן שיכניס לבן לחופה. אך תימה אם בפירוש כתב בכתובתה 'וכך אמר יעקב חתן דנן ללבן אחת מבנותיו איזו שתהיה..' מה פה ניתן ליעקב אבינו לומר בבוקר וְלָמָּה רִמִּיתָנִי הלא כך היו התנאים כתובים וחתומים בכתובה, אתמהה. וי"ל דלתירוץ זה, למה רמיתני, לא על החילוף אומר, אלא הואיל והיית יודע שאתה עתיד להכניס את לאה תחת רחל, למה רמיתני כל שבע שנים שעבדתי עמך בתנאי שהתניתי עמך (כט, יח) בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּהב).

ואחר נטילת הורמנא, הנה מה שכתב הרא"צ: "וגם אין לומר שקידש אותה בביאה, דהא לא נתכוין לקדשה וגם היה סבור שהיא רחל", הרי למה שמתרץ שעשה תנאי יתורץ גם אם קדשה בביאה, דמאי שנא. ולכאורה הא עדיפא דהרבה אחרונים סבירא להו דקודם מתן תורה לא היה שייך מעשה קידושין כללג). וכך מסתבר לן בעניותן, דהא הקידושין הם "כדת משה וישראל" היינו לאפוקי מהדת שהיתה נוהגת קודם מתן תורה (רמב"ם פרק א מהל' אישות הל' א) Z: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, משנתנה תורה כו'". אם כן משורשי המצוה הוא שתהא בה הבחנה במה שנוהג ממתן תורה ואילך שבאנו לקדושת ישראל השלמה, למה שהיה לפניו. ואם באנו להנהיג מנהג קידושין לפני מתן תורה נמצאנו מעמעמים על כוונת המצוה. ולכך צ"ל דמה שמצינו באבות שנהגו מעשה קידושין (עי' תוס' ד"ה שנאמר כתובות ז,ב), היה מנהג בעלמא זכר למה שעתיד להיות אחר מתן תורה.

וע"כ נראה, כאמור בנטילת הורמנא וקידה מרחוק, ליכנס בפתח שפתח הרא"צ (ועוד ראשונים) שעשה יעקב תנאי בקידושין, ומ"מ נימא דהקידושין היו קידושי ביאה ואפילו שהיו שם כתובה וחופה הקנין היה קנין ביאה.

אך נראה להוסיף עוד בביאור הדברים:

יש לומר דנישואי יעקב ללאה לא היו רק בסיבת רמאות לבן הרמאי אלא שהיה גם חובת גברא על יעקב אבינו לשאתה מכמה טעמים של ועשית הישר והטוב ומצד שמירת דרך ה' שירש מאברהם לעשות צדקה ומשפט ואולי גם חובת דין.

דהנה מצינו בבועז כשביקש לשאת את רות המואביה והיה שם גואל קרוב ממנו, ואמר בועז לגואל שהוא מבקש לגאול השדה אלא שהוא קודם לו ורצה הגואל לגאול, ואז חזר ואמר לו (רות ד, ה): "בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ". ואז נסוג הגואל אחור ולא גאל את השדה כי לא רצה לייבם את רות המואביה. חזינן מהתם שע"י לקיחת נחלת אדם קרוב חלה חובה מוסרית (ואולי הלכתית) לשאת גם בעול נישואין הכרוכים בה.

מעתה נראה דגם יעקב אבינו, במה שאילץ את עשיו למכור לו את הבכורה והערים עליו ליטול את הברכות (שנתכוין יצחק לתת לעשיו בתור בנו הבכור, אלא שיעקב נכנס תחתיו ע"י מכירת הבכורה), בזה הוקמה חובה מוסרית ליעקב לשאת את לאה, שהרי אמרו (ב"ר ע, טז. רש"י כט, יז): "הגדולה לגדול והקטנה לקטן", א"כ נשיאת לאה לאשה היא בתוך החבילה של נטילת הבכורה והברכות. ואף שעשו היה חי באותה שעה, מכל מקום הרי באותו היום של מכירת הבכורה עבר על ג' עברות החמורות כדרש חז"ל (פסיק"ר יב, ד"ה ד"א זכור), וכרת עצמו מעץ החיים ונחשב כמת לענין נישואי לאה, דלֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים, ואינו בדין שלאה שהיתה יעודה להיות מאדני הבית של בית ישראל תיענש ותהא ניפסדת בכך שבן זוגה לפי המזל כפר ונעשה מומר. אם כן יעקב אבינו כבר סבר וקיבל שיהא נוטל חלקו וחלק אחיו בהקמת זרע בית ישראל וישא את רחל בתור בת זוגו וגם את לאה בתורת חיוב מעין ייבום.

ועי' טור (אבה"ע סי' קנז), מחלוקת ראשונים אם אח משומד זוקק ליבום, ומביא שם תשובת גאון לפוטרה דהא יקום על שם אחיו אמר רחמנא והאי לאו אחיו הוא, אבל בשו"ע (אבה"ע שם) פסקו דמשומד זוקק ליבום. ומ"מ נראה דענין יבום שהיה לפני מתן תורה יסודו מיסוד דרך ה' לעשות צדקה ומשפט שהורה אברהם את זרעו אחריו לשמרה, ואף אם אין כאן כללי ההלכה שנתחדשה במתן תורה, יש כאן ענין מבשרך אל תתעלם, ואף שעשו אחיו נשתמד נשתייר חלקו בישראל ולאה ובניה העתידים להוולד באותו חלק ואין לה גואל אלא הוא בשגם שהיא בת דודו מאמו.

ועוד, שהרי כשאמרה רחל ליעקב "אית לי אחתא קשישא מינאי ולא מנסיב לי מקמה" (מגילה יג,ב. ב"ב קכג,א) הרי שמע שכך מנהג המקום, ואע"פ שהיו עובדי אלילים מצינו כמה מנהגים טובים שהיו שם, וכגון שהיו נוהגים בצניעות כמפורש במדרש. וא"כ גם דבר זה דומה כמנהג טוב ומדרכי הצדק והמוסר הוא (עי' סברא כעי"ז בלקו"ש ח"ה שיחה ב, גבי השאלה איך נשא יעקב ב' אחיות, ומתרץ דאיסור ב' אחיות לפני מ"ת הוי חומרא אבל שמירת מוצא שפתים שקבלו עליהם האומות הוי חיוב מדינא), דהא כאב גדול הוא לבת שהקטנה ממנה נישאת לפניה, והמנהג לחוש לזה גם בימינו (ועי' תוס' קידושין נב,א). וא"כ ידע יעקב שלא יוכל לשאת כדין את רחל לפני שלאה תינשא לאיש, שהרי נותנין על אדם חומרי המקום שבא לשם ועליו לקבל עליו מנהג טוב זה שנהגו אנשי המקוםד).

ועוד, דמה הועיל יעקב במה שנתן סימנים לרחל, וכי לא ידע שאם לבן ירמה אותו ויכניס לחופה את לאה ברמאות ויגלה הדבר על ידי הסימנים ויבטל השידוך תהיה בושה וכלימה גדולה ללאה, ואיך לא חשש לעוון הלבנת פנים, אתמהה.

אשר מכל זה יראה שיעקב אבינו כבר ידע שמן השמים סיבבו כי שתי בנות לבן תינשאנה לו, והגם שחיזר אחר רחל שתנשא לו ראשונה, כי רצה שתתקיים בו הבת קול "בת פלוני לפלוני" שהכריזו (סוטה ב,א) על רחל עבורו, שהיתה עיקר בת זוגו (להלן מו, יט ורש"י שם), וכל מטרת הסימנים שנתן לרחל היה בעבור שיֵדע מי באמת הוא נושא לאשה ראשונה. והיה בדעתו שישא את לאה אחר רחל, אבל באמת אילו לא היתה רחל מגלה ללאה את הסימנים, והיה יעקב מכיר בכך בעת כניסתו לחופה, אולי היה מוכיח את לאה על ההערמה, אבל לא היה מבטל את הנישואין, כי חס ליה ליעקב אבונא ברא דיצחק אבונא בר ברא דאברהם אבונא להכסיף נערה כשרה שמיום עמדה על דעתה דמעתה על לחיה כדי שתזכה להנשא לאדם כשר – ח"ו, לא יעלה על הלב.

והנה מצינו במדרש שיעקב כשהיה בא מן השדה לאוהלי נשיו היה רואה איזה אוהל שהשכינה שורה עליו ושם היה לן (ועי' גם שבת נה,ב, אחרים אומרים שתי מצעות בלבל אחת של שכינה ואחת של אביו, ורש"י שם), ולפי"ז י"ל דכיון דבלא"ה כל משכבו של הצדיק היה על פי שכינה, וגם ידע שעתיד לישא גם את רחל וגם את לאה, להכי כשנכנס לחופה אע"פ שביקש מלאה את הסימנים ונתנה לו, לא סמך על הסימנים, אלא קידשה על דעת המקום, דמי אשר הוכיח לו ה' לאשה ראשונה, רחל או לאה, היא המקודשת לו בקידושין אלו. כנלענ"ד.

gh