וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא: (ויצא כח יא)

שלש תפילות שתקנו שלשת האבות כנגד שלשה תורים בדברי ימי ישראל

ברש"י: "...ורבותינו פירשו לשון תפלה כמו (ירמיה ז, טז): וְאַל־תִּפְגַּע־בִּי, ולמדנו שתקן תפלת ערבית". ונחלקו תנאים אי תפילת ערבית רשות או חובה ונמנו וגמרו רשות (ברכות כז,ב), ופסק הרמב"ם (הל' תפלה א, ו): "ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה". ותמהו רבים מה טעם נשנתה דין תקנתו של יעקב אבינו להיות רשות, מתפילת אברהם ויצחק שהן חובה.

א. וה'פני יהושע' (לברכות שם) כתב וז"ל בתו"ד: "...נראה לי דתפלת יעקב באותו זמן לא היה בדעתו לקובעה תפלת ערבית אלא שרצה להתפלל דרך נדבה כדמשמע לישנא דהתם דאמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי, אלא לאחר שראה יעקב ששקעה לו החמה שלא בעונתה משו"ה לאח"כ נקבע זמן תפלת ערבית לאחר שקיעת החמה כו'. ונראה שמזה הטעם קי"ל תפלת ערבית רשות, והוי קשיא לן מן התורה היא כיון דיעקב תיקנה. ולמאי דפרישית אתי שפיר כיון שהוא עצמו לא התפלל אותה התפלה אלא דרך נדבה" וע"ע מש"ש.

וא"כ כבר מיושבים הדברים היטב בדרך הפשט, אבל חנני השי"ת לומר בזה מילתא בדרך הדרש:

ב. הנה דברי ימי ישראל מיום היותו לגוי ועד אחרית הימים יש לחלקם לג' חלקים. חלק א' מאברהם אבינו ועד יציאת מצרים ומתן תורה. – הוא התור מאז החל קו הצדק ואור האמת להאיר לאברהם אבינו, ואנו הולכים ומתקרבים להקב"ה ומצרפים, עד שקרבנו המקום לעבודתו בהר סיני. חלק ב' ממתן תורה ועד חורבן בית שני. – הוא התור שבו גבר חסדו ית' עלינו בהשראת שכינה ובנסים גלוים, ובהקרבת הקרבנות למן קרבן הפסח במצרים ועד קרבן התמיד האחרון סמוך לחורבן. חלק ג' מן החורבן השני וכל גלות החיל הזה עד הגאולה. – הוא התור שמפני חטאינו גלינו מארצנו ואימה חשכה נפלה עלינו בצרות הגלות החיל הזה עד שיבא גואלנו בב"א.

ואמרו רבותינו ז"ל (עי' ב"ר מח, ז) מעשה אבות סימן לבנים, וידועים דברי רמב"ן (הקדמה לשמות): "מקרי האבות הם כענין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם". וכוונתו דלא רק מעשה האבות שעשו מדעתם אלא גם המקרים שאירעו להם ונסתבבו להם בנסיבה מאת המקום וכל חייהם הם כענין יצירה לזרעם. וי"ל דכל אחד מן האבות הקדושים, כל ימי חייו הן כענין יצירה לזרעם לאחר מג' התקופות הנ"ל, וכל אחד מהם התפילה שתיקן היא מעין ענין התקופה שהוא מבשרה:

אברהם אבינו אשר מיום שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו ולבקש את יוצרו, ואשר בן ארבעים הכיר את בוראו, ועמד בעשרה נסיונות, וכבן צ"ט כרת עמו הברית לתת את הארץ לזרעו על מנת שישמרו בה את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, והוא אשר נתבשר (בראשית טו, יג־יד): "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ גו' ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. וְגַם אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי גו'", כל זה הוא סימן לזרעו על כל החמש מאות שנה משנולד עד יציאת מצרים (ק' שנים עד שנולד יצחק ות' שנים משנולד ליצי"מ), שבאלו השנים זרעו מתקרבים להכיר בוראם ונבחנים בנסיונות קשים ולסוף זוכים להכנס תחת כנפי השכינה בברית ובשבועה ובמתן תורה. וענין תפילת שחרית היא בקשת קרבת ה' והרצון להדבק בו ובתורתו.

יצחק אבינו שנעקד על גבי המזבח כעולה תמימה, ומעולם לא יצא לחוצה לארץ, הוא כעין יצירה לזרעו לתקופה הב', שבכל התקופה הב' הקריבו את הקרבנות, משהוקם המשכן ועד חורבן שני. וגם גלות בבל, הואיל ונתגלה קיצם ונקצב לא חשיב הפסק בתקופה זו. ותקופה זו היא קיום הברית לאבות, ונמשך החסד ולא תמה זכות אבות עד החורבן. וענין תפילת המנחה היא הודאה על כל המעשים ועל כל הרפתקי דעדו עליה דבר ישראל משיצא שחרית לפעלו ועד בואו לביתו עדי ערב אשר חסד ה' חפף עליו כל היום.

יעקב אבינו אשר ירד לב' גלויות, ירד לחרן שהיא רמז לגלות בבל ובנותיה מדי וכשדים, ירד למצרים שהיא רמז לגלות מצרים ובנותיה יון ורומי והיא ראש לכל הגליות. ונאבק עם שרו של עשו כל הלילה, שהוא רמז לגלות רומי, וכפי שביאר רמב"ן כמה פעמים בפר' וישלח, ובספר חינוך בשרשי מצות גיד הנשה (מצוה ג), שהיא רמז לכך שזרעו של עשו רוצים לקעקע ביצתן של ישראל בכל הגלות, והקב"ה מצילנו מידם, ולסוף הימים יזריח לנו אורו של משיח וירפאנו. ועוד עבר כמה צרות ופגעים, ו"מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (להלן מז, ט), א"כ ימי חייו הם כענין יצירה לגלות החיל הזה שמן החורבן ועד הגאולה בב"א. והתפילה שתיקן זמנה בעת ליל, זמן האפילה, ועניינה בקשת רחמים מפני האימה החשכה הגדולה שנפלה עלינו מיום שגלינו מארצנו, ובערב נאמר מי יתן בוקר ויפציע אור גאולתנו.

וי"ל דלכן תפילת ערבית רשות, דהתפילות והקרבנות שהם בעבור בקשת אור פני ה' ובעבור ההודאה לו יתברך על כל מעשיו, יש בהם סדר וקביעות ונקבעו לחובה. אבל התפילה שבאה כבקשה לביטול גזירות קשות אין לה זמן קבוע, כי עניינה להתפלל בעת הצרה על ענין הצרה, ונרמז הדבר במה שקבעוה רשות, כלומר תפילה זו כפי הצרות המתחדשות ל"ע בכל יום. ויתרה מזו יש לומר, דאילו קבעה יעקב תחילה לחובה הרי דומה כמזמן לצרות הגלות שיבואו ח"ו, דמי יאמר שתבוא ודיה לצרה בשעתה, ולכן נקבעה רשות על כל צרה שלא תבוא.

וכבר קבלוה ישראל עליהם בחובה, לרמז הכתוב (ישעיה יב, א): "אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי", ופי' רש"י: "אודך כי אנפת בי – והגליתני וכפר גלותי עלי ועתה נרצה עוני וישב אפך ותנחמני" וכן יאמר בעל הרחמים.

gh