וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו: (תולדות כז, כב)

אם הקול קולו של יעקב והידיים ידיו של עשו במה הכריע — דיון בדברי ה'בית הלוי' כאן

הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו – הרי הסימנים שקולים, אמנם הידים הם ידי עשו, אך הקול הוא קולו של יעקב, ואין לדבר הכרע. ומכל מקום ברכו, כדמסיים: "וְלֹא הִכִּירוֹ גו' וַיְבָרֲכֵהוּ", הרי הכריע לצד שבנו הנכנס הוא עשו, ועל מה סמך. וכן הקשה ב'בית הלוי' (כאן) וז"ל: "יש להבין כיון דההכרה של הקול היה נגד ההכרה של הידים במאי הכריע שהוא עשו וברכו".

ומתרץ: "ולולא דמסתפינא היה אפשר לומר, דהרי יצחק הרבה לבודקו אם הוא באמת עשו או הוא מטעה אותו. וי"ל דגם בתחילה נתיירא עשו מזה, וקודם שהלך מיצחק אמר לאביו סימן שיוודע שהוא עשו שישנה קולו כקולו של יעקב ולדבר בנחת כיעקב ולהזכיר שם שמים, וזהו סימן שהוא עשו דאם יבא יעקב להטעות הרי מסתמא ישנה הוא קולו שידמה כקול עשו. ועיין ברמב"ן שכתב על הא דאמר יעקב (כז, יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי והא דלא נתיירא יותר שיכירו ע"י הקול, משום דיכול לשנותו כקולו של עשו. וזהו שאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו הרי שני הסימנים מתאימים ולא הכירו וע"כ ויברך אותו", עכ"ל הבית הלוי.

והדברים מחודשים ושלא כפירושי הראשונים, וראוי בעל הדברים דרב חיליה להיות מחדש חדשים. אך תמהני לפי סברתו, דאם עשיו כבר העלה בדעתו שאולי ירצה יעקב להערים וליקח ממנו את הברכות, ורצה עשיו לתת סימן לאביו שיכיר מיהו, אמאי לא אמר לו הסימן השני, שימששנו בידיו ויבדוק אם שעירות הן, דסימן זה ודאי עדיף שהרי אי אפשר לשנותו באופן קל, משא"כ הקול שיכולים שניהם לשנותו באופן הקל וכמ"ש בשם הרמב"ן. ואת"ל שהעלה על דעתו שיערים ויתחפש בעורות גדיים ובבגדי החמודות, האיך לא נטל עמו בגדי החמודות לשדה. ובלאו הכי יש להבין למה לא נטל עמו בגדי החמודות שיועילו לו לצוד החיות במהרה, כדאיתא ב'הדר זקנים' עה"פ הנה אנכי הולך למות (כה, לב): "והבגדים היה להם כח כ"כ שהחיות רעות באות ומסייעות אותו שהיה לבוש הבגדים".

ואשר נוכל לבאר לדרכו של ה'בית הלוי', דהנה במס' שבת (פו,ב) מצינו איבעיא דגמרא אם גופו של ישראל הביל יותר מגופו של גוי או איפכא, והכי איתא התם: "בעי רב פפא שכבת זרע של ישראל כו' ישראל דדאיגי במצוות חביל גופייהו, נכרים דלא דאיגי במצות לא, או דילמא כיון דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו. ואם תמצי לומר כיון דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו כו'". והרי קיי"ל דהלכה כאם תמצי לומר (שד"ח ח"ו, אסיפת דינים, כללי הפוסקים סי' א), הרי דמסקנת הגמרא דעובדי כוכבים חביל גופייהו מטעם דאכלי שקצים ורמשים. מעתה יש לומר דעשו לא רצה לתת סימן זה של מישוש לאביו, משום דחשש שעל ידי המישוש ירגיש יצחק דחביל גופיה דעשו ע"י שמילא כרסו בשקצים ורמשים, ונמצא דנפל פיתא בבירא וכל העמדת הפנים והציד שהיה צד את אביו יורד לטמיון ומתגלה קלונו, אשר על כן בחר לו הסימן האחר, שהוא הקול, ובקול אפשר לרמות, וכלשון הכתוב במשלי (כו, כה): כִּי־יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל־תַּאֲמֶן־בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ, ובמדרש (ב"ר סה, יא) דפסוק זה מדבר בעשיו, עיי"ש.

ולהאמור י"ל, דלא רק שהעלה עשיו בדעתו שיעקב יבקש ליקח את הברכות, אלא שגם טמן לו פחים להכשילו ולהביאו לידי אסון, כי ידע שהמתחפש לעשיו יבקש לבוא אצלו בבגדי החמודות שהוא רגיל בהם בבואו לשמשו, ולכן הניחם במקומם בכוונת מכוין במזימה כדי שיקחם יעקב ויבוא בהם לפני אביו ויכשל בסימן כי יתחפש בקולו של עשיו, ויתקיים בו (כז, יב) "וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה". ונתקיים בו בעשיו (תהלים ז, טז): "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל".

ורק התחבולה של רבקה של עורות גדיי עזים להשתמש בהם לדמות עור אדם שעיר זאת לא העלה בדעתו לפי שהוא דבר שאינו מצוי ואינו עומד לתשמיש זה, והיא מלאכת חכמה ותפירה מדוקדקת להתאים הבגד לחלקת הגוף.

ואחר דבריו הנ"ל מוסיף ה'בית הלוי': "וי"ל עוד דיעקב בשכלו הבין גם את סוד זה ומש"ה לא שינה קולו ודבר כדרכו". ולכאורה לדרכו לא צריכא, דהא כתיב (כז, ה): "וְרִבְקָה שֹׁמַעַת" גו', ונימא דשמעא לכולא מילתא וגילתה אזן יעקב. וי"ל אחר דתרגם אונקלוס (כז, יג) "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי" – "עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לוטיא עלך ברי", ומשמע קצת דלולי נבואה לא היה מקום מדרך הטבע לצפות כ"כ להצלחת הפעולה, ואילו נימא דשמעה כל הדבר גם בדרך הטבע יש סבר טוב וסיכוי להצלחה שהרי בא עם כל הסימנים של עשיו, ולכן עדיפא לן לתלות שיעקב עצמו שיער דבר זה מחכמתו, כי סבר שאחר שהערים על עשיו להוציא ממנו הבכורה (היינו שהאכילו לחם תחלה כדי שלא יוכל לערער ולומר אנוס הייתי), ירצה עשו לגמול לו בתגמול ערמה והיינו סימן הקול, ולא סימן אחר כלשהו, כי מתאוות הנוקם לנקום מעין המכה.

gh