וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב: (תולדות כה, לג)

מה הועילה ההשבעה הא הוי כנשבע לבטל את המצוה שהרי היתה עבודה בבכורות — סברא חדשה בענין

מהא דכתיב "וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת־בְּכֹרָתוֹ", ולבתר כתיב (לד): "וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ", משמע לכאורה שמכר תחלה ואחר כך האכילו, וא"כ תמוה בשביל מה השביעו, הא ממילא לא האכילו עד שמכר. וצ"ל שלא השביעו על המכירה אלא השביעו שלא יערער לאחר זמן.

ועוד הקשה במהרי"ל דיסקין (כאן), הא קיי"ל (שבועות כו,א) "האדם בשבועה פרט לאנוס", וא"כ לא הוי שבועה. ותירץ דלהכי האכילו לחם תחילה שיהא שבע ותתיישב דעתו ותהא שבועתו קיימת. נמצא סדר הדברים לתירוצו, תחילה האכילו לחם להשביעו שתהא דעתו מיושבת, ועדיין בערה תאוותו בו לנזיד עדשים, ואז השביעו, ואחר השבועה האכילו נזיד עדשים, ויקם וילך.

ועוד הקשה הגאון חיד"א בפני דוד (כאן): "יש לחקור מאחר דיעקב אבינו ע"ה ידע דעשו עובד ע"ז ובה שעתא כפר בעוה"ב ותחיית המתים וכו' איך השביעו ובמה בטח בשבועתו". ותירץ כמה תירוצים, עיי"ש. ועל הקושיא במה בטח יעקב בשבועתו אולי יש לתרץ עוד, דמאחר דהשבועה קיימת, נהי דאינו מתיירא מן העבירה דהא חשוד היה אף על העבירות החמורות, אבל חושש היה לקללה, כי השבועה יש בכללה קללה ואלה וחרם, שמכלה את הכל (עי' כלבו סי' סו), וכשם שכפירתו של עשו לא מנעה ממנו להאמין ולרדוף אחר ברכת אביו יצחק, כך אינה סתירה ליראתו ומנוסתו מפני קללת נח"ש.

אך יש לשאול עוד, הא קודם מתן תורה היתה העבודה בבכורות, ובירושלמי מגילה אמר (א, יא): "וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת־בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת (כז, טו), מה החמודות, שהיה משמש בכהונה גדולה", משמע דהוי כיהון ממש לפי הגדרים שלפני מתן התורה. ואם כן היה לעשו לערער על השבועה דהוי כנשבע לבטל את המצוה. ואף דהמצוות שקיימו לפני מתן תורה אינם בגדר של מצווה ועושה, מ"מ כשם שכל המצוות שקיימו לפני מתן התורה הם לא בגדרן ממש כפי שהוא אצלנו לאחר מתן התורה, גם הלכה זו שהנשבע לבטל את המצוה לא הוי שבועה, מסתמא היא שייכת גם בדבר זה שהעבודה בבכורות, שהבכורות היו מחוייבין בה ואם בא פשוט לעשותה לא היו מניחין אותו.

וכעין זה מקשים ביומא (משנה יומא א, ה) גבי הא דהיו משביעין את הכהן הגדול על דעת בית דין שלא יתקן מבחוץ ויכניס, והביא שם הגרעק"א, וז"ל: "הפר"ח בס' מים חיים בפ"א מהלכות עיה"כ הקשה דמאי מהני השבועה הא לפי דעתם היו טועים הפרושים והם אנוסים בדעתם, ואפשר שהיו נשבעים לשקר כדי לקיים מצות הקטורת כתקונה לפי שיטתם. ותירץ דכיון שהיו יודעים דמשביעים לכל כה"ג איכא מאן דחמירא ליה שבועה ולא היה מכניס עצמו בכך". עכ"ל.

והגאון חזו"א (ביומא סי' כו אות יז) כתב דברים מופלאים, וז"ל: "בתוספות רבי עקיבא איגר הק' בשם הפר"ח הא הוי נשבע לבטל את המצוה לפי טעותם. ואמנם החוטא אינו בעל דעה, אלא הטעת יצר, ואע"ג שנחשדו להמשך אחר תאות ההמראה, מ"מ לא נחשדו לעבור על השבועה, ובה דלא נחשדו עדיין האמת שופטן ושולט עליהן".

ובהורמנא דרבנן יורשה לדון בקרקע ולהציע מילתא חדתא בביאור דילמא זו, והוא, דכל ענין דבשבועה פעמים אזלינן בתר המחשבה ולא בתר הדיבור אינו שייך בגוי ובמומר, כי הישראל הוא בן ברית והוא נאמן על המחשבה, ומי שאינו בן ברית אינו נאמן. וכעין שמצינו גם במלכותא דארעא: מי שהוא מפמליא של מלך ומבעלי בריתו אף כשעבר על דברי המלך יהיה יותר נאמן לתרץ מעשיו שכוונתו היתה לטובת המלך ולכבוד כתרו ומלכותו, מאשר יהיה נאמן לזה סתם אדם שאינו מבעלי בריתו. וגם כל בני המדינה במלכותו של המלך מכירים בכך ולא יחשבו עיוות הדין במה שהמלך נושא פני עבדיו הקרובים בענין זהא).

ואם כן גם בענייננו, שבועה נוגעת עד כסא הכבוד, ובישראל בלבד שייך ענין נשבע לבטל את המצוה שאינה שבועה, כי כבוד השכינה קודם אצלו לכל דבר, וכיון שכבר נשבע לה' אלוקי ישראל שלא לסור מדבריו נאמנות זו גוברת על מה שמראה פנים למשביעו שמקבל שבועתו לבטל את המצוה. אבל אצל גוי אין התנצלות זו, אלא ככל היוצא מפיו יעשה והשבועה חלה עליו בין כך ובין כך, כי כיון שאינו נאמן שטובת הכתר והמלכות עליונה אצלו לכול, אינו רשאי לסור מצו המלכות. וכן מומר, מצינו שלענין כמה דברים נחשב כגוי, כגון מחלל שבת בפרהסיא שנחשב מומר לגבי יין נסך, כי נעקרה נאמנותו היסודית לאביו שבשמים, וא"כ י"ל דגבי שבועה, כיון שחושדים בכהן גדול שהוא כופר בקבלת חז"ל, ועל צד זה משביעים אותו, אם כן על צד זה אין שייך בו נשבע לבטל את המצוה.

ואין לומר דלשיטתם הם המה הישראל והם הבנים הנאמנים על המחשבה, דהא זה עיקר נקודת המחלוקת בין רבותינו לבין המינים בבית שני, שהמינים אומרים לך אחר הלשון וחז"ל אומרים לך אחר הכוונה, וכגון (דברים כה, יב) "וְקַצֹּתָה אֶת־כַּפָּהּ" שהם אומרים ממש ואנו אומרים ממון, וכן "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג, יא) שהם אומרים ראשון בשבת ואנו אומרים ממחרת החג, וכך בכל דבר. הרי דהמינים וכופרים נתלים בדיבור שפה ולהבדיל אנו נתלים בכוונה ורצון, אם כן בענין שבועה ממה נפשך מקבלים השבועה, דהא לדידן ידעינן האמת שהם כשאר גויים ואין להם דברים שבלב, והשבועה חלה, ולגבי דידהו נמי אין אנו חוששים שלא תועיל השבועה כי יסברו שאינה חלה, שהרי לפי דרכי התוהו של דיניהם דאזלי בתר חיתוך פה ולשון לית להו היתר נשבע לבטל את המצוה.

מעתה יש לומר גם גבי עשיו, שאחר שפקר ועבר על ע"ז ג"ע ושפ"ד וכפר בעולם הבא ובתחיית המתים דינו כמומר, ויצא מן הברית ומן הנאמנות ונעשית שבועתו כשבועת גויים שאין בה דברים שבלב.

ובזה יש לבאר המעשה דאיתא ביומא (פד,א), בר' יוחנן שחש בצפידנא והלך אצל מטרוניתא אחת ונתנה לו רפואה והשביעתו שלא יגלה, ונשבע לאלהא דישראל לא מגלינא כו', וגילה הרפואה בדרשתו ברבים, ואמר לאלהא דישראל לא מגלינא ולישראל עמו מגלינן. ומקשינן והא איכא חלול השם. ומתרצינן דמגלי לה מעיקרא, היינו אחר שגילתה לו הרפואה ולפני שדרשו ברבים. ולכאורה עדיין קשה דאף דליכא חילול השם במה שהבינה שלא עבר על השבועה, ועדיין במה שהונה את דעתה איכא לכאורה חילול השם. ועוד למה לא חשש שהוא פותח פתח לעכו"ם לבטל שבועותיהם לישראל בכמה מיני אמתלאות ותירוצים. אלא יש לומר כדלעיל, דגם דעת הגוי סוברת ומקבלת שיש לישראל טענה שהם שונים מכל עם בדבר זה משאר כל האומות, ולא חשש ר' יוחנן שנותן להם פתח לבטל שבועות דבין לדידן ובין לדידהו לית להו האמתלא דדברים שבלב.

gh