וַיְבָרֲכ֤וּ אֶת־רִבְקָה֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֹׂנְאָֽיו: (חיי שרה כד, ס)

טעם למה שהנהיג ר"ת לומר בברכת אירוסין כגירסא שמצא "והתיר לנו את הנשואות לנו" – תרי זימני 'לנו'

במסכת כלה (א, א) למדו מכאן לברכת אירוסין בשעת הקידושין, וז"ל הברייתא: "ומנין לברכת חתנים מן התורה, שנאמר וַיְבָרֲכוּ אֶת־רִבְקָה", ובתוספות בכתובות (ז,ב ד"ה שנאמר) דהיינו ברכת אירוסין.

ונוסח הברכה כפי שהיא בגמרא (כתובות ז,ב וכ"ה בכלה א, א) משמיה דרב יהודה: "..אשר קדשנו במצותיו וציונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושין". אך הנוסח המקובל בימינו הוא 'והתיר לנו את הנשואות לנו'. ומקור נוסח זה בגי' ר"ת, וכך הם דברי הר"ן (בחידושי לכתובות שם): "והא דאמרי' והתיר לנו את הנשואות, פירושו הנשואות לנו. ור"ת ז"ל היה גורס בפירוש הנשואות לנו". ולכאורה דיוקא יתירא הוא דמי בער שיבא לפרש שהתיר את הנשואות לאחרים.

ולבוא לשורש הדבר יש להקדים בהפרש שבין מנהגי אירוסין ונישואין בימי קדם לסדר הנהוג בימינו, וביאר זאת בספר 'חופת ציון' (להג"מ בן ציון מוצפי שליט"א, בסי' יא, עמ' רסו) וז"ל: "והנה, בימים עברו היו עושים אירוסין לבד וחופה לבד, דהיינו שהיו מברכים את ברכת האירוסין והחתן מקדש את הכלה בטבעת בפני שני עדים כדת משה וישראל, והיתה קרויה אשתו המיוחדת לו. וכעבור זמן היה מכניסה לחופה ברוב עם. ופעמים שהיו ממתינים שנה ואפילו כמה שנים בין האירוסין לנישואין, כפי שמבואר בתלמוד (כתובות נז,א) ובשו"ע (אהע"ז סי' נו, א־ב) כו'. אבל לפי שהרבה פעמים היה החתן מתחרט מלישא ונעלם ממקומו, או שהכלה היתה חוזרת בה, והיה הבעל מסרב לתת גט, וכך היתה האשה נשארת עגונה, לכן גדולי עולם בירושלים מזה כחמש מאות שנה, תיקנו בחרם שלא לעשות כן, אלא יעשו קידושין וחופה ביחד בלבד, כדי למנוע תקלות אלו".

ודבריו מתארים השתלשלות המנהג בקהילות ספרד שהם כדבריו החלו בזה לפני כה' מאות שנים, אבל בקהילות אשכנז מצינו שנהגו כן כבר בימי רש"י, כמובא מחזור ויטרי (סי' תע) שהיו נוהגין לברך ברכת אירוסין ונשמטים לסעודת אירוסין או לשם הפלגה בעלמא כדי שלא יהיו ברכת אירוסין ונישואין על אותו הכוס ושלא לעשות מצוות חבילות, ולאחר זמן (באותו היום) נאספו שנית והביאו כוס שני וברכו עליו ז' ברכות. ור' 'התקנות בישראל' (עמ' שעא הע' 7) שהעלה סברא כי מפני הגזירות והשמדות שרבו בסוף ימי רש"י ז"ל משנת תתנ"ו ואילך, התקינו תקנה זו לעשות הקידושין והנישואין ביום אחד שמא ע"י השמד ינוס החתן לארץ אחת והכלה לארץ אחרת ויתעגנו, הילכך ראו שישאו מיד באירוסיהן ואם לנוס יחד ינוסו.

ונראה לתלות השינוי שהנהיג ר"ת בנוסח ברכת האירוסין להוסיף התיבה 'לנו' שרשה בהשתנות המנהג בדורו לקיים האירוסין והנישואין ביום אחד.

דהנה בלשון הברכה יש גם כעין זירוז והזכרה לחתן ולקהל בשני איסורים, א. איסור זנות ועריות, 'והתיר לנו את הנשואות', לאפוקי בעילת פנויה. ב. איסור ביאה על הארוסה, 'ואסר לנו את הארוסות'. ולכן כל זמן שלא היו עושין הקידושין והחופה כאחת, היה ראוי לתת ההטעמה על איסור ביאה על הארוסה, ולא היה ראוי לומר פעמים לנו, "והתיר לנו את הנשואות לנו", שהרי אינה נישאת לו לאלתר ועוד חזון למועד, ואז היו אומרים "והתיר לנו את הנשואות" כלומר שמרו טהרתכם עד עת חפץ שתקחנה לאשה בחופה ונישואין, ותוכן הברכה לומר לו, אע"פ שנתקדשה לך ונאסרת על כל העולם עדיין אינה מותרת לך. אך משעה שקבעו את הקידושין והנישואין ביום אחד, העבירו ההטעמה לאיסור זנות, וחזרו לומר "והתיר לנו את הנשואות לנו", כלומר תנו עיניכם במותר לכם לאלתר, והתרחקו מן העבירה לעולם.

ואין להקשות דאין משנין ממטבע הברכות שטבעו חכמים, ומנא לן להוסיף 'לנו', די"ל דר"ת נוסחא מצא בקצת ספרים דגרסי הכי, ותפס כמותה להלכה לפי צורך הדור מימיו ואילך. כנלע"ד בס"ד.

gh