אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי אֶרֶץ֩ אַרְבַּ֨ע מֵאֹ֧ת שֶֽׁקֶל־כֶּ֛סֶף בֵּינִ֥י וּבֵֽינְךָ֖ מַה־הִ֑וא וְאֶת־מֵתְךָ֖ קְבֹֽר: (חיי שרה כג, טו)

'ואת מתך קבור', לשון צפעוני של התרסה נגד אברהם

בשם הגר"א ('דבר אליהו' ו'קול אליהו' כאן) מובא רמז נאה, כי ז' פעמים נזכרת הקבורה למת בסמיכות, ובכולן הקבורה נזכרת תחילה ואח"כ המת, כגון 'ואקברה את מתי מלפני', 'קבור את מתך' כו'. חוץ מן האחרונה בפסוקנו: 'ואת מתך קבר', ומדוע שינה הכתוב כאן לשונו.

ומבאר ע"פ שאמרו ז"ל (שבת קנב,א) צדיקים במותם קרויים חיים, ומקשינן והא בעינן (בראשית ג, יט) 'וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב', ומשני דשעה אחת קודם תחיית המתים חוזרין לעפרן ושוב עומדים חיים. ונמצא דאצל צדיקים הקבורה קודמת למיתה, כי במיתתן קרויים חיים ורק סמוך לתחייה חוזרין לעפרן, אבל אצל הרשעים המיתה קודמת לקבורה.

והנה המערה נועדה לקבורת ד' זוגות (עירובין נג,א), הזוג הראשון, אדם וחוה, כבר היו טמונים בה בעת קנין המערה. נמצא שעדיין עתידין ליקבר בה ששה בני אדם צדיקים, האבות ונשותיהם, וע"ז בא הרמז ו' פעמים בכתוב שהקבורה קודמת למיתה, כי כך הוא בצדיקים, אבל בפסוק דידן מוזכר המת לפני הקבורה, שהוא כנגד ראשו עשו הרשע שנתגלגל ג"כ למערה (עי' סוטה יג,א).

והרמז מתוק. ומ"מ בדרך הפשט יש לומר עוד:

דהנה קבורת המת היא כמטבע שיש בו ב' צדדים של דבר אחר. הא', קבורת המת היא התעסקות הקרובים החיים עם המתים לכבודן. הב', המתים שרויים בבזיון בכל שיהוי שמשהין את קבורתם, אא"כ השיהוי הוא לכבודם. וי"ל דאם מזכירים הקבורה לפני המיתה, מדגישים את התעסקות הקרובים בקבורתו לכבודו. ואולם אם מזכירים את המת לפני הקבורה, באים להדגיש את בזיון המת בכל מה שמשהים אותו. וא"כ נראה דעפרון נקט כאן לשון צפעוני, כמתריס כלפי אברהם אבינו, מדוע אתה מאריך כ"כ לשאת ולתת עמדי בעוד המת מוטל, הא לך חלקה זו שאין דמיה אלא ד' מאות זוז במתנה ואת מתך קבור שלא יתבזה עוד. וטעמו של מקרא זה דומה לדברי אבימלך לאברהם (לעיל כ, ט): "מֶה־עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה־חָטָאתִי לָךְ כִּי־הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל־מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא־יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי" – עפר לפיהם של הרשעים שמהפכים צדקה לרשעה ורשעה לצדקה.

gh