לספוד לשרה ולבכותה, לספוד לשרה ולבכות לבתה

ובשלמא טעמו של ר' מאיר מבואר, דמה שלא היתה לו בת ברכה היא זו כי לא היה יכול למצוא לה זיווג, כדפי' רמב"ן (שם) והרי לשונו: "דרש רבי מאיר שלא היתה לו בת לאברהם, וזו לו לברכה כי לא היה יכול להשיאה רק לבני כנען הארורים, ואם ישלחנה לארצו גם כן תעבוד שם עבודה זרה כמותם, כי האשה ברשות בעלה, ואברהם לא יחפוץ שיצא זרעו הכשר משרה אשתו חוצה לארץ, ואף כי יעבוד עבודה זרה. ורבי יהודה דרש כי בת היתה לו, דאפילו ברתא לא חסריה רחמנא (ב"ב קמא,א), והיא הברכה בכל, כי היה לו כל אשר יחמדו האנשים לא חסר דבר".

וטעמו דר' יהודה דסבר שהיתה לו בת ביאר רמב"ן שהיו לו כל חמודות בני אדם לא חסר דבר, אך לא נתבאר בזה למה הזכיר הכתוב ברכת הבת כאן דוקא, אחר שחסר את אשתו אמנו הצדקת, ואמרו ז"ל (יבמות סב,ב) דאיש בלא אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה. ומצינו לומר דהברכה שיהא לו מי שיסעדנו בערוב ימיו, וזה טעם שסמך הכתוב רמז זה למיתת שרה, ואולי נוכל לדחוק דזו כוונת הרמב"ן, לומר דאף שאבדה עטרת ראשו השרה לכל העולם, עדיין היא בשררותה וכבודה ועטרתה יתיר מבחייה ואפילו ענייני שמשות של אכילה וכיבוס ע"י אדם קרוב לא חסר דבר שהרי בתו עמוא).

ובקרא דידן כתיב 'לבכתה' בכ"ף זעירא, וכתב ב'בעל הטורים': "כ"ף קטנה, שלא בכה אלא מעט לפי שזקנה היתה"ב). ודרש פלאי מובא בספרים על כ"ף קטנה זו, ע"פ מה שמצאנו בכמה דוכתי דאות זעירא באה לדרוש את התיבה כאילו חסרה אות זו, ומובא בספר 'יריעות שלמה' (לר' יחיאל בר משולם מווראניק, שרובו הערות מהרש"ל על רש"י ורא"ם) וז"ל: "ואני שמעתי ממורי מהר"ש מלובלין ז"ל דמצינו בגמרא בת היתה לאברהם ובכל שמה ולא מצינו במקרא למי השיאה אברהם או היכן מתה, לזה נכתב ולבכתה חסר כ', וא"כ הוי 'ולבתה' לומר לך שמתו בפעם אחת שרה ובתה וזהו לספוד לשרה ולבתה"ג).

ובעניותן שמעתי ולא אבין, דלדבריו נמצא שהכתוב רומז הברכה שנתברך אברהם בבת ביום שמתה ומה לברכה ביום המוות, ולמה לא הזכיר הדבר בעת לידתה או בשייכות אחרת שיש בה נתינת טעם להזכרת ברכה זו, אתמהה (ושוב הראוני בשו"ת 'אגרות משה' ח"ד סי' מ, אות ו, שתמה מאוד כעין הנ"ל).

אך לול"ד אמינא כדבריו ובשינוי טעם, שאמנם הכ"ף זעירא בא לרמז על בתו של אברהם בכל, אך לא על מיתתה אלא על בכייתה וצערה, ונימא דדרש זה הכתוב 'לספד לשרה ולבכתה' רוצה לומר 'לספוד לשרה ולבכות לבתה', כי אמנם מצד מיתת שרה עצמה הספד זה ראוי שיהיה מוגבל ומצומצם מטעם ה'בעל הטורים' שזקנה היתה, אבל אברהם אבינו האדם הגדול בענקים נתן אל לבו ביותר את צער בתו בַּכֹּל שנתייתמה מאימה, ואיבדה כל נחמתה בעולם, כי דרך העולם שאדם שמתו עליו אביו או אמו מתנחם בזיווגו, כנאמר (בראשית כד, סז): "וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ", אבל עלובה זו בַּכֹּל בתו אין לה מנחם, שהרי כדברי הרמב"ן, אין בנמצא איש להשיאה אלא מ"בני כנען הארורים", והבת בַּכֹּל לא מצאה טעם בכל חברת בני אדם ושעשועיהם אלא רק עם אמה הצדקת הגדולה בנבואה, אחריה היתה כרוכה ועמה כל צוותא דידה ערב בוקר וצהריים, וכעת בא השמש בצהרים ושקע העולם בעדה, ובא אברהם אבינו, אביה אב הרחמן להזיל עמה דמעות כמים להפיג אחד מששים מצערה ויגונה.

ויש להוסיף עוד על הרמז דכ"ף זעירא, ד'וְלִבְכֹּתָהּ' אותיות 'הו"ת בכ"ל', כלומר צרת הבת בַּכֹּל, דמצינו בקרא (משלי יט, יג): "הַוֹּת לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל", ופי' 'מצודות ציון': "הות – שברון לב"ד).

gh