אבי הבן, המוהל והסנדק, אם אסורים במלאכה ביום הברית

בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת־יִצְחָק, פירש"י: "לסוף עשרים וארבעה חדש". והתוס' במס' שבת (קל,א ד"ה שש אנכי) כתבו: "אמרי' (פדר"א כט) ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, ביום ה"ג מל את יצחק, דהיינו ביום השמיני דמילה כמנין ה"ג, ר"ת". ולא בא לעקור פשטא דקרא דקאמר 'ויגדל הילד', אלא שהרמז בא להודיע שגם בשמיני עשה משתה, וכן בפסיק"ז: "ביום הגמל, ביום ה"ג מל לשמונה מל. כי שתי משתאות היו, אחד במילה ואחד בגמילה".

ורבנו בחיי כאן כתב: "ובמדרש, ביום הגמל את יצחק, ביום ה"ג מל את יצחק. ומכאן יש סמך למנהגנו שאנו עושים סעודה ביום המילה, שהרי לפי המדרש הזה עשה אברהם משתה גדול ביום ח' למילת יצחק, ומנהג כשר הוא, ועליו אמר דוד (תהלים נ, ה): אִסְפוּ־לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי־זָבַח", הרי דמקור מנהג הסעודה בעת ברית מילה נסמך אקרא דידן.

בקצת אחרונים החשיבו מאד יום המילה וסעודתו ואסרו על אבי הבן לעשות מלאכה כל היום עד הערב. ראה מה שחיקר ואיזן בזה בספר 'אלה דברי הברית' למו"ה הג"ר אליהו שלזינגר שליט"א (סי' פ, אות ט).

וכך הם דברי השל"ה (מס' חולין פרק נר מצוה): "נראה דהמוהל גם כן ראוי לטבול, ומכל שכן הוא, דהא הוא במקום הכהן העובד עבודה, כי דם מילה במקום דם קרבן (תנחומא וירא ו) ויותר במעלה בסוד (ויקרא א, ב) 'אָדָם כִּי־יַקְרִיב מִכֶּם', ועל כן מילה ביום השמיני כמו שכתוב בקרבן (שם כב, כו) 'וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה', נמצא המוהל במקום הכהן העובד, והסנדק הוא מזבח". ובשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קנח) כתב דיום המילה הוא כיום הקרבת קרבן והוא מדינא, ולא אסמכתא בעלמא.

וב'מאמר מרדכי' (להג"מ מרדכי כרמי ז"ל, מחכמי איטליה, או"ח ר"ס תסח) סובר ג"כ שהמוהל והסנדק שניהם כמו אבי הבן אסורים במלאכה וז"ל: "העושה מלאכה בע"פ וכו' הא דהחמירו בעשיית מלאכה בי"ד פי' הר"ן בשם הירושלמי דהיינו מפני שהוא זמן הקרבת קרבן פסח, וביום שיחיד מביא קרבן אסור בעשיית מלאכה יעו"ש. ומכאן נראה סמך למה שנהגו העולם שלא לעשות מלאכה כל שהם בעלי ברית דהיינו מוהל וסנדק ואבי הבן שהרי הן כמקריבין קרבן כמבואר".

ובשו"ת 'נשמת כל חי' (להג"מ חיים פלאג'י זי"ע, ח"ב סי' סב) האריך מאד לצדד באיסור מלאכה לאבי הבן, והביא ג"כ דברי ה'מאמר מרדכי' אך הקשה עליו (בדף ק טור ב) במה שהכליל גם את הבעלי ברית דהיינו המוהל והסנדק באיסור זה, וז"ל: "..אלא דלגבי המוהל והסנדק לא ברירא לי, דהרי לאו קרבן דידהו הוי כי אם למקריבים, והכהן המקריב, ולא מצינו בכהן גופיה המקריב קרבן לאיזה יחיד שהוא יו"ט שלו ושיהיה נאסר במלאכה" וע"ע מש"ש.

וכאמור הדברים ארוכים והגליון קצר ולא באתי הנה לבירור דין (ולהלכה רוב הפוסקים מתירים מלאכה הן לאבי הבן והן למוהל ולסנדק) אלא להציע קצת המתקה לקושיית הרח"פ זי"ע על הרמ"כ ז"ל, ובהורמנא דרבנן נראה דלא קשה, ויש לחלק בין קרבן למילה, דהא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, כמאמר רב הונא בריה דרב יהושע ביומא (יט,א) והטעם מפורש שם, "דאי אמרת שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי", אם כן הכהן המקריב אין זה כיום טוב דידיה אלא מלאכת שמים הוא עושה ולא אסרה לו תורה לעשות מלאכת חולין לעצמו ביום שמקריב. אבל המוהל הוא נכנס ממש תחת אבי הבן למול את בנו, שהרי דלא כמו בקרבן שישראל אסור להקריבו, כאן במילה אבי הבן מותר ואפילו עיקר המצוה בו, אלא אחר שאינו יודע למולו בעצמו נכנס המוהל תחתיו ליעשות שלוחו, אם כן סברא שנאצלה ושורה עליו השמחה כאבי הבן והוי יום טוב דידיה נמי ואסור במלאכה לפי הדעת הזו שאבי הבן אסור. והסנדק שהוא כמזבח אם כן אדרבה ראוי שיאסר דהיכן מצינו במזבח שמותר בתשמיש של חול כלשהו.

gh