וַיִּגְדַּ֥ל הַיֶּ֖לֶד וַיִּגָּמַ֑ל וַיַּ֤עַשׂ אַבְרָהָם֙ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֔וֹל בְּי֖וֹם הִגָּמֵ֥ל אֶת־יִצְחָֽק: (וירא כא, ח)

ביאור חדש למנהג סעודת 'שלום זכר' בשבת שלפני הברית ובטעם היותו בשבת דוקא

רבינו בחיי (כאן) כותב דבר נשגב, וז"ל: "ביום הגמל את יצחק. מנהג העולם שיעשה אדם סעודה ביום שנולד לו בן או ביום המילה לכבוד המצוה. ומה שאחר אברהם לעשות משתה יצחק עד יום הגמל אותו, יתכן לפרש שמיום גמלו הניחו לתלמוד תורה, ואין לתמוה, שהרי בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו. על כן לא רצה לעשות הסעודה לא ביום הלידה ולא ביום המילה והניח הדבר עד יום הגמל אותו כדי שישמח בבנו בשמחת התורה, שכתוב בה (תהלים יט, ט): פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵב, וכענין שכתוב (ישעיה כח, ט): אֶת־מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת־מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב, כי תכף שנגמל נתקדש להיות פרוש ונבדל לעבודת ה' ומזומן להיות עולה תמימה".

החידוש שבא רבנו בחיי להשמעינו, שיצחק אבינו מיום הגמלו הופרש לתורה להיות פרוש ונבדל לעבודת ה' ולעולה תמימה. ואולם מתוך דבריו הבליע עוד חידוש שהוא בעיני דבר פלא, והוא מה שכתב "מנהג העולם שיעשה אדם סעודה ביום שנולד לו בן או ביום המילה לכבוד המצוה", כלומר דשאני יצחק דמשום שיועד להיות נפרש ונבדל לכן נעשה יום שמחתו ביום הגמל, ולולי זה, ומנהג שאר כל הנולדים, לעשות יום שמחת אביו בו או ביום לידתו או ביום מילתו. והוא פלא כפול, כי לא שמענו בלתי הלום שהיה מנהג רווח לעשות שמחה ביום הלידה, ומה עוד שמקישו לסעודת יום המילה, או זה או זה, והוא פלא.

ויש לבאר ענין זה במנהג סעודת 'שלום זכר' בליל שבת שלפני הברית, וסמכוהו על הא דאיתא בגמרא (ב"ק פ,ב): "רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן, ואמרי לה ישוע הבן". וכתבו התוס' (שם ד"ה ישוע הבן) בשם רבינו תם שעושין סעודה על שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו. וב'תרומת הדשן' (סי' רסט, הובא ב'דרכי משה' ורמ"א יו"ד סו"ס רסה) שזו היא הסעודה שאנו עושין בליל ש"ק אחר הלידה הנקרא 'שלום זכר', שהוא סעודת הודאה ע"ש שהולד נושע ונמלט ממעי אמו. והאריכו בספרים בטעמים שונים למנהג זה ובטעם קביעתו בשבת שלפני המילה. ולא באתי למלא גליונות אלא לומר מילה במקום שחנני השי"ת בחסדו.

הסעודה שעושין בשעת הברית יש בה הודאה על שקדשנו במצוותיו והכניסנו בבריתו ועל זה פינו מלא שירה והודאה, אך גם על עצם לידת הבן התינוק הרי צריך לתת שבח והודאה על שנמלט ממעי אמו ולהורים שהתקין להם בנין עדי עד על ידו. וזה שייך גם בבת, וגם לולי ניתנה תורה, דחייב כל נברא להודות ליוצרו על כל טובה שעושה עמו. אם כן נימא דהסעודה ביום המילה היא הודאה על שקדשנו במצוותיו והכניסנו בבריתו, וסעודת 'שלום זכר' היא להודות להשי"ת על כל הטובה שעשה עמנו בלידת הבן (ועל הבת יש לומר דבאמת צריך ג"כ לעשות סעודה ולכן עושין קידושא רבא בשבת).

ומיהו אילו היו עושין סעודה זו בחול היה מראית עין של עדיפות החול על הקודש, עדיפות הטובה שנתן להם הקב"ה ע"י הטבע על פני מה שזיכנו בתורתו ומצוותיו, מה גם שסעודה זו קודמת בזמן לסעודת המילה, כי הברית היא ביום השמיני והודאה זו זמנה מיום שנולד (וכלשון רבינו בחיי הנ"ל), ואפשר שח"ו במשך הזמן היו בני אדם מכבדים סעודה זו במעדנים יותר מסעודת המילה, ולכן ראו לערב שמחה זו עם שמחת השבת ולקובעה בשבת, ולא בקידושא רבא אלא בקידושא זוטא דלילה, להורות כי כל מה שנתן לנו הקב"ה בדרך הטבע כרוך אצלנו עם השבת שהיא עדות על בורא העולם, והוא ברא עולמנו בשביל התורה ובשביל ישראל שיכניסם בבריתו, ולכן סעודה זו זוטרתי כלפי סעודת המילה שתהא ביום השמיני (ובבת דכמאן דמהילא דמיא, הקידוש שעושין לה הוא הן על לידתה והן על ביאתה בברית, ולכן עושין לה קידושא רבא ביום) כנלענ"ד.

gh