יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ: (וירא יח, ד)

למה נתן אברהם לאורחיו מים ע"י שליח ומה הרמז במה שגמל להם הקב"ה באותה מידה

מפרש רש"י: "יקח נא, על ידי שליח, והקב"ה שלם לבניו על ידי שליח שנאמר (במדבר כ, יא): וַיָּרֶם משֶׁה אֶת־יָדוֹ וַיַּךְ אֶת־הַסֶּלַע". שורש דברי רש"י בדברי הגמרא בב"מ (פו,ב): "אמר רב יהודה אמר רב, כל מה שעשה אברהם למלה"ש בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם ע"י שליח עשה הקב"ה לבניו ע"י שליח. ואל הבקר רץ אברהם, וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' (במדבר יא, לא). ויקח חמאה וחלב, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם (שמות טז, ד). והוא עמד עליהם תחת העץ, הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל־הַצּוּר וגו' (שם יז, ו). ואברהם הלך עמם לשלחם, וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם (שם יג, כא). [אבל] יקח נא מעט מים, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם (שם יז, ו)".

וב'נחלת יעקב' על רש"י כאן הקשה, ונביא עיקר לשונו: "תמיה בעיני דזה הפסוק נאמר בפרשת חקת והוא לפורענות, ואילו בפרק הפועלים (ב"מ שם) הביאו הפסוק האמור בפרשת בשלח והכית בצור גו', והוא פסוק של ברכה שזהו בארה של מרים כו' ועוד קשה, למה הביא זה הדרוש כל עיקר בפירושו והוא אינו צורך לפשוטו של מקרא". והניח בקושיא.

ויש לשאול עוד למה באמת מכל הדברים שהביא אברהם לאורחיו רק את המים עשה על ידי שליח. והעולה ראשונה בדעת הוא ע"פ מה שכותב רש"י להלן כאן: "ורחצו רגליכם, כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו", ונימא דהא נמי דרך הרחקה מע"ז.

אבל באמת יש להבין למה לא די בהא שלא הניחם להיכנס לביתו עד שירחצו רגליהם, ומה הוסיף לרמוז במה שנתן המים ע"י שליח. ועוד דלמה לא נקט הפסוק שבצור שהוא חסד וכקושיית הנח"י. וגם יש להבין למה לא הזכיר ולא רמז רש"י לכל חציו הראשון של מאמר הגמרא שכל מה שעשה אברהם ע"י עצמו נתן הקב"ה לישראל בעצמו.

והנראה לי דרש"י תפס דברי הגמרא כפתח לפרש פירוש משלו בפשוטו של מקרא, אבל אין פירושו דומה למאמר הגמרא כלל, כי הכוונה בדברי הגמרא להודיע שהקב"ה נותן מדה כנגד מדה, דבמה שנהג אברהם בחסד מרובה נהג הקב"ה עם ישראל בחסד מרובה, וכן לאידך גיסא. אבל כוונת רש"י כאן אחרת, ולומר דיש כאן מסירת מודעא דלא למעליותא הן בהנהגת אברהם עם אורחיו ועם בהנהגת המקום עם ישראל בסלע.

ושורש כוונת רש"י ליישב איך אברהם אבינו מכבד כל כך עובדי ע"ז שבאו לביתו, ואף שכוונתו לקרבם תחת כנפי השכינה, נעשו מכובדים בעיני עצמם ע"י שחרד להם את כל החרדה, ואין די במה שמנעם מליכנס לביתו עד שירחיצו רגליהם, כי יאמרו אברהם מצד מעלתו וחובת דתו עשה מעלה לעצמו, אבל לא רמז להם שום רעה מצד עצמם במצבם, דעדיין זוכים לכבוד מלכים ולשולחנו. ולזה רמז להם אין חיבור בינינו אלא על ידי שליח, כי אמנם בוראכם רוצה שתכירו בו, אבל עכשיו אתם בבור אפל. ורמז הדבר במים לרחיצת רגליהם, רמז לע"ז שלהם, לומר דכל אותו הכבוד שאני מכבד אתכם אינו שווה מאומה בעת שאני רואה אתכם כורעים ומשתחוים לאבק.

ולכן לא הזכיר רש"י מה ששאר הדברים שעשה ע"י עצמו גמל להם הקב"ה ע"י עצמו, דלרש"י מדרש הגמרא הוא ענין לעצמו בדרכי הנהגת המקום במידה כנגד מידה, ואינו בא לפרש תמיהה בפשט, אבל רש"י בא ליישב תמיהת הבן חמש למקרא בהנהגת אברהם עם הערביים.

וזו המקבילות למעשה הסלע במי מריבה, כי אמנם ישראל יצאו נקיים מאותו מעשה, ורק משה ואהרן נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, אך אנו צריכים להשיב אל לבינו שהם נתפסו בעיקר בעוון הדור, ומקרא מלא דבר הכתוב (במדבר כ, יג): "הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר־רָבוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם", ופירש"י: "שמתו משה ואהרן על ידם", ואומר בתהלים (קו, לב): "וַיַּקְצִיפוּ עַל־מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמשֶׁה בַּעֲבוּרָם", הרי שעיקר המריבה היא על שם ישראל. והקב"ה אע"פ שנענה לישראל שכבר היו עדה השלמה שפרשו לחיים, מכל מקום רמז להם שראויים לקפידה על שלא בקשו המים מתוך תפילה ובקשה אלא מתוך כעס ומריבה, וזה נרמז להם במה שנעשה הנס עלי ידי שליח, והשליח נתפס בעבורם לכפר עליהםא).

ואם נתנה רשות י"ל דאילו באו ישראל במעשה הסלע בדרך תפילה ובקשה היתה בקשתם נענית ע"י המקום עצמו שלא על ידי משה, כי רצון השכינה היה, אע"פ שכל ארבעים שנה נעשו הנסים ע"י משה וע"י המטה, עכשיו שעומדים בפתחה של ארץ ישראל וכבר נתנבאו אלדד ומידד "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ", ושם לא יהיה לא משה ואהרן ולא מטה, מכל מקום הוא עמהם ויהיה עמהם בכל קוראם אליו ובכל הדורות.

וי"ל עוד דאף אחר שכבר הקציפו על מי מריבה ונצטוה משה להיות שליח בדבר, להכי נצטוה לדבר ולא להכות, כי בהיותו מדבר בשם המקום, המעשה יותר מיוחס למקום ולא למשה, משא"כ בהכאה, ומה שנצטוה ליקח את המטה לרמז דכשם שאף שאין המטה מכה כאילו הכה, כך בהיותם בארץ, אף שאין משה עמהם, עדיין יתיר מבחיוהי שהוא שלוחי ואני עמכם.

gh