וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כָּל־יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כָּל־מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כָּל־זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מָל אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָתָ֗ם בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה גו': (לך לך יז, כג)

לרמב"ן אברהם מל ישמעאל ועבדיו תחילה ואחר כך עצמו, תירוץ לקושית מהר"א אשכנזי וסברא למה היה צריך להקדימם

"וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת־יִשְׁמָעֵאל גו' וַיָּמָל אֶת־בְּשַׂר עָרְלָתָם" גו', ולאחריו כתיב: "וְאַבְרָהָם בֶּן־צ"ט שנה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". משמע שמל את ישמעאל ואת עבדיו תחילה ואח"כ את עצמו. וכן דעת רמב"ן, וז"ל (עה"פ בעצם היום הזה גו', להלן כו) וז"ל: "ואין טעם נימול אברהם, שנימול הוא בתחלה, אבל ישמעאל בנו נימול מתחלה וכל בני ביתו, כי כן כתוב 'ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו', ואחרי כן 'ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו'. והטעם, כי אברהם נזדרז במצות המילה שלהם תחילה ומל אותם הוא בעצמו, או שזימן להם מוהלים הרבה והוא עומד עליהם, ואחר כך מל את עצמו, שאילו הקדים מילתו היה חולה או מסוכן בה מפני זקנתו, ולא היה יכול להשתדל במילתם" עכ"ד רמב"ן.

אבל מהר"א אשכנזי ('מעשי ה'', מעשה אבות פרק יד) משיב עליו וז"ל: "ומה שכתב הרמב"ן שאברהם מל תחילה כל אנשי ביתו, ונתן טעם לדבריו שכן כתיב (כג): ויקח את ישמעאל כו', ואח"כ (כד): ואברהם בן צ"ט כו', לא הבנתי טעמו, שהרי נאמר גם כן אח"כ (כה): וישמעאל בנו בן י"ג שנה בהמולו. ויותר נאות שמל עצמו קודם, אם משום המל ימול (מנחות מב,א), ואם משום קשוט עצמך (ב"מ קז,ב), ועוד שהכתוב אומר בפירוש (להלן כו) על כל אנשי ביתו ועל ישמעאל שנמולו אתו ביום אחד, ואם כמו שכתב הרמב"ן שהוא מל באחרונה הוא נמול עמהם ולא הם אתו".

מה שהקשה מטעם המל ימול, אולי אפשר לומר דנתנה תורה ונתחדשה הלכה וקודם מתן תורה אף מי שאינו מהול יכול למול. ועוד, שמא המל ימול היינו דוקא בהכנסה בבריתו של אברהם אבינו אבל מילת ישמעאל ועבדי אברהם היתה סימן עבדות לאברהם, וטעם הדין של המל ימול כי אין מכניס לברית אלא מי שכבר בתוכה, אבל מילת עבדים דלפני מתן תורה אינה צריכה בן ברית כי הנימול לא נעשה בן ברית.

ומה שהקשה עוד משום קשוט עצמך, ואפשר לצרף לזה גם ענין זריזין מקדימין דאמאי לא חש ליה. ונאמרו כמה דברים בזה.

והנר' לי להוסיף סברא: רצה להבחין בין מילת הבאים בברית, למילת אותם שהיא רק בעבור שהנימול הוא קנינו, וראה מלבי"ם לעיל (יז, יג): "יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ, הוא אינו נכנס בזה בברית כאיש הישראלי, ומילתו הוא רק מצד שהוא קנינך, כמו שנצטוו בשבת (שמות כג, יב): לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ כו'". מעתה אילו הקדים מילת עצמו למילתם היה מראית עין בדבר שבאותו הברית עצמו שהכניס את עצמו הוא ממשיך ומרחיב גם על ישמעאל ועל מקנת כספו. לכן הקדים מילת ישמעאל ויליד בית ומקנת כסף, כאדון העושה מעשה בעלות בעבדיו, ומציין אותם כקניינו ע"פ ציווי הקב"ה, אבל לא הכניסם בברית, שהרי הוא עצמו עדיין אינו בברית ואיך יוכל להיות אחר נכנס בה. ורק לבסוף מל את עצמו, לומר שמכאן ואילך הנימול מזרעו הוא לבדו הנכנס בברית.

ובסדר זה רצה אברהם ליתן פומבי שלא עשה כפי שעלה על דעתו תחילה שאמר (יז, יח): "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", ופירש"י: "יחיה ביראתיך", וכלומר שרצה שאף ישמעאל וזרעו יהיו בכלל הברית, אלא כפי שהקב"ה השיבו (שם, יט): "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן", ופירש"י: "אבל – לשון אמיתת דברים", כלומר לא כפי שהיית סבור אלא: "וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּךְ", וכפירוש מלבי"ם: "לא עם ישמעאל וזרעו שזרע ישמעאל אינם בכלל הברית אשר כרתי עמך".

gh