וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָאַחֶֽרֶת: (לך לך יז, כא)

ביאור בדברי הזוה"ק שזכות המילה עומדת לישמעאל בארץ ישראל

בפרשה זו ובמקומות הרבה במקרא ובדברי רבותינו מבואר שישמעאל אינו בכלל הברית, לא ברית המילה ולא ברית הארץ. וידועים דברי האוה"ח הקדוש בפר' חיי שרה, וז"ל (להלן כה, ו): "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים וגו'. ולישמעאל לא אמר הכתוב שנתן לו מתנות ושלחו כי לפי מה שכתבנו כי ישמעאל משפט קנייה יש בו ליצחק משולח ועומד הוא. ויש יום לאל איום משפט יעשה ויכיר נקנה לקוניו". (מ"ש 'משולח ועומד הוא' נראה הכוונה שהרי כבר גרשו מלפניו מאז ואינו אצל יצחק ואין לחוש שמא יבא לערער כשאר בני קטורה, ומ"מ כיון שלא שילחו במתנות לא שחררו ועדיין משפט קניה יש ליצחק בו).

א"כ יש להבין מהי משמעות דברי הזוהר בפרשת וארא שנתן הקב"ה לישמעאל הורמנות על ארץ ישראל בזמן הגלות בזכות המילה. ונביא דברי הזוה"ק (שמות לב,א) בהעתקה ללשה"ק:

"בא וראה, ארבע מאות שנה עמד אותו ממונה של בני ישמעאל (Zמלאך הממונה עליהם), ובקש מלפני המקום, אמר לפניו: מי שנימול יש לו חלק בשמך, א"ל: הן. א"ל: והרי ישמעאל נימול ולמה אין לו חלק בשמך כיצחק. א"ל: זה נימול כראוי וכתיקונו וזה לא כן כו'. א"ל: ומכל מקום, כיון שנימול לא יהא לו שכר טוב בעבורה. אוי לאותה השעה שנולד ישמעאל בעולם ונימול. מה עשה הקב"ה, סילק את בני ישמעאל מלידבק למעלה, ונתן להם חלק בארץ הקדושה בעבור המילה שלהם. ועתידין בני ישמעאל לשלוט בארץ הקדוש, כשהיא ריקנית מכל, זמן רב, כמו שמילתם ריקנית היא בלא השלמה, והם יעכבו את בני ישראל מלשוב למקומם עד שיושלם אותו זכות של בני ישמעאל".

והתמיהה קיימת מכוח מה ניתן פתחון פה למלאך הממונה על בני ישמעאל לעורר לפני המקום ד' מאות שנה ולתבוע שכר על המילה, והרי אין מילתם אלא מדין מקנת כסף ויליד בית, והמילה אצלם היא כקולר הנתון על צואר עבד להודיע מי אדונו. ואמנם ישמעאל חזר בתשובה בסוף ימיו, אבל זרעו שקעו בעבודת אלילים יותר מאלפיים שנה ולא נשאר בהם זכר ושריד מאמונת אברהם ולא מדרך ה' לעשות צדקה ומשפט, והמה אשר המיתו ישראל בצמא בדרכם לגלות, ובמה איפוא יפתחו פה ובמה ירימו ראש.

והנכון לענ"ד לומר, עכ"פ בדרך רמז בדברי הזוהר, דאדרבה, דוקא משום העדר יסוד וטעם לטענת ישמעאל על הארץ לכך נבחר להיות השומר עליה בעודה ריקנית. ומה שאומר שזכות המילה עומדת לו, הכוונה ברמז שזכות המילה המעידה עליו שהוא עבד לישראל ולית ליה מדגרמיה כלום היא עומדת לו שיתפוס בה חניה, ולולי כן גם הוא היה נופל בגזירת הכתוב (ויקרא כו, לב): וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ", כפירש"י: "זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה".

וידועים דברי רמב"ן (שם, טז): "וכן מה שאמר בכאן וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם". אם כן גם ישמעאל לא היה יכול לנטוע אהלו בארץ לולי המילה, כי המילה היא המעידה שאינו יושב בה אלא כשומר לאדונו, כעבד שהלך אדונו למדינת הים ונשאר עבדו שומר בביתו שלא יטלוהו זרים, והוא עצמו אינו מתקן בדק הבית ולא מסיידו ולא מכיירו אלא מניחו לבלות עד שיבוא בעליו, ולזה רומז הזוהר הנ"ל: "וזמינין בני ישמעאל למשלט בארעא קדישא כד איהי ריקניא מכלא" – לומר הם עתידים לשומרה שתהא ריקנית מכל.

וישמעאל הוא הראוי לדבר זו, כי טבעו שלא להיאחז בארץ שהוא נופל בה, שכבר הודיע המלאך את אמו (טז, יב): "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם", ופי' ריב"ש: "בני ישמעאל סוחרים והולכי מדברות, ולכך קורא לו 'פרא', כדכתיב (ירמיה ב, כד) 'פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר'. ידו בכל, שיקנה סחורה מכל המקומות, ומוליך ממקום למקום, והכל קונין ממנו, וזהו וְיַד כֹּל בּוֹ". וראב"ע כתב עה"פ (כה, יח): "עַל־פְּנֵי כָל־אֶחָיו נָפָל" – "רוב בני ישמעאל נוסעים ממקום אל מקום, כטעם (ירמיה לז, יג) אֶל־הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל".

ובעצה עמוקה של קורא הדורות, לא נתן בה חניה לשום אומה ולשון אלא לישמעאל למוד מדבר, שאילו נאחזו בה מבני עשו היו מתקנים בה דרכים גשרים ופלטיות וערים גדולות ובצורות, ומזמרים לה נגינות ומפייטים לה המנונות, וכסבורים שלהם היא. אבל הכוונה העליונה שלא יתערבו בה זרים ולא יתערו בה שונים, ואתא ההוא טייעא ונקיט רומחא בידיה ונטר לה לבל יעבור בה איש ובל ישב אדם בה, עד בה עת גאולים שישובו בניה ויתערו בה. כן תהיה לנו במהרה בימינו.

gh