וְעָרֵ֣ל| זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִמּוֹל֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר: (לך לך יז, י)

שני תינוקות למול, אחד בזמנו ואחד שלא בזמנו, מי הקודם

בנידון זה דן בשו"ת 'יד אליהו' (סי' מא) וכתב דיש להקדים את המילה בזמנה, דחביבה מצוה בשעתה. ודבריו הובאו ב'שערי תשובה' (סי' רס), וכן העלה לדינא גם בספר 'ברית אברהם' (או"ח סי' יד).

ואולם בספר 'דבר אברהם' (ח"א סי' לג) חלק על דבריהם וחידש שיש להקדים דוקא את המילה שלא בזמנה, וטעמו, דבמילה בזמנה הרי שכל היום השמיני הוא זמנה, ובין אם ימול בתחילת היום או בסופו יהא זה מילה בזמנה (ורק מעלה היא של זריזין מקדימין להקדים גם במילה בזמנה), משא"כ במילה שלא בזמנה, כיון שעבר כבר היום השמיני, הרי שמשעה שהוא ראוי למול, בכל רקגע ורגע שאינו מל את בנו עובר בעשה. והביא שם מקור לכך מדברי הרמב"ם הל' מילה (א, ב), שכתב וז"ל: "וכל יום ויום שיעבור עליומשיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מ"ע, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד" עכ"ל. ומסיים ה'דבר אברהם': "..הרי שבכרת פירש שאין חיובו נגמר אלא כשנשאר ערל, אבל לענין ביטול העשה אין חילוק כלל דאע"פ שמל אח"כ מ"מ ההיא שעתא דהוה ערל עבר וביטל מ"ע, ודבר פשוט הוא דמ"ש הרמב"ם בכל יום ויום הוא מבטל מ"ע לאו דוקא הוא, אלא בכל רגע ורגע עובר אע"פ שלא עבר עליו יום שלם דמאי שייך הכא שיעורא דיום כמובן, וא"כ בודאי יש להקדים את המילה דשלא בזמנה בכדי שלא יבטל ממ"ע בשעת האיחור, משא"כ זו שבזמנה אם מאחרה איזה שעה אינו עובר בכלום דכל יום השמיני זמנה הוא" עכ"ד.

והדברים ארוכים ור' מה שאיזן וחיקר בזה בספר 'אלה דברי הברית' למו"ה אליהו שלזינגר שליט"א (סי' מח), ולא באתי אלא להעיר על מה שנראה להשיב בדברי ה'דבר אברהם' דלעיל, משום יגדיל תורה ולא להלכתא.

מה דקפסיק ותני דדבר פשוט הוא דמ"ש הרמב"ם בכל יום ויום הוא מבטל מ"ע לאו דוקא הוא, אלא בכל רגע ורגע עובר דאין שייך כאן שיעור של יום, לא ידעתי מאי פשיטותיה, דדלמא דוקא הוא כמשמעות הלשון, וס"ל להרמב"ם דכי היכי דבמילה בזמנה זמנה כל היום ועד דלא שקעה החמה לא בטל העשה (אף דבטל מצות זריזין מאחר חצות או משפנה יום) הכי נמי במילה שלא בזמנה בכל יום יום מתחדש עליו החיוב למול את עצמו וזמנו כל אותו היום. ודבר המסתבר הוא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהיו המוהל ואבי הבן וכל הקרואים מזומנים לרגע הנץ החמה (ומדאורייתא כבר מעלות השחר) למול את התינוק באותו רגע שמתחיל זמנו, שאם יעבור רגע אחד כבר יבטל מצות עשה, כי המילה צריכה הכנה דרבה מצד אבי הבן והמוהל והכנת הסעודה וזימון כל הקרובים. ועוד, דאם כן היה צריך להקדים מילה שלא בזמנה לפני שחרית, דמאי שנא מילה אחרת בזמנה דלסברת ה'דבר אברהם' מקדימין המילה שלא בזמנה ממצות תפילת שחרית ומוסף בזמנה דמאחרינן את המילה והרי עובר בכל רגע ורגע על מצות עשה דמילה, ואילו השחרית והמוסף זמנם עד כמה שעות ביום, וזה לא עלה על הדעת בשום מקום.

ומה שטען "דאין שייך כאן שיעור של יום", אפשר לומר דבאמת דאין זה מגדר שיעור, אלא דומה דבר לחיוב כרת דס"ל להרמב"ם דאין חל עליו עד שימות ולא מל במזיד, ואין הגדר בזה שכל ימי חייו הוא השעור הקבוע להתחייב בכרת זה, אלא שכל ימי חייו אף שהזיד עד עתה הוא בחזקת שעתיד לעשות תשובה ולמול בתשובה, וכיון שמת בלא מילה נתברר שהזיד עד סופו וחל עליו הכרת, וכן הוא בכל יום ויום הוא בחזקת שעומד למול עצמו ומתעסק בזה בין אם בזריזות ובין אם בעצלות ח"ו, אבל אחר ששקעה חמה ועבר זמנה נתברר שביטל מצות עשה ונקבע עוונו לאותו היום.

gh