לך לך - נהורא

לך לך

אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ: (לך לך יב, יג)

מה סבר ותקוה סבר אברהם למצוא במצרים אחר שידע כי יפת מראה את וגו', ופתרון שאלות נוספות

יש להקשות: א. בפירש"י: למען ייטב לי בעבורך, יתנו לו מתנות. קושיית העולם וכי אוהב מתנות היה, ומה גם שמזכיר המתנות לפני חיות נפשו והצלתו. ב. המשך הכתוב וחיתה נפשי בגללך, מתרגם אונקלוס: ותתקים נפשי בפתגמכי, כלומר 'תתקיים נפשי בדיבורך'. ויש להבין למה לא תרגם כמילולו: 'ותתקים נפשי בגינך'. ג. בכללות יש להבין מה היתה עצת אבינו אברהם בירידתו למצרים ושם יצטרך לומר 'אחותי את' ותלקח למלכות או לאחד משריה ואז מה תהא עליה, ומה יהא עליו ועל הבטחת (בראשית יב, ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, אתמהא.

ונראה, ע"ד דרוש הנושק לפשטא), ע"פ המבואר בדא"ח ('לקוטי תורה' לרבינו הזקן זי"ע, דרוש לפרשת ראה ד"ה אחרי ה' אלוהיכם תלכו כו' וכיו"ב בכ"מ, ועי' מש"כ להלן בדרוש לסוכות) כי הנסיונות הבאים לאדם מישראל המה לגלות אור ה' המסתתר בעולם, ונביא קצת מלשונו: "הנה הנסיונות הגם שירדו בהסתר פנים להיות מסתירים על חיות ה' וקדושתו ית', הנה מוסתר בהם חיות אלהי כענין (ש"ב טז, י) 'ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל' כו', וכמאמר רז"ל וכו'. והנה החיות אלהי שירד מטה מטה בהעלם והסתר פנים יסודתו בהררי קדש ממקום גבוה מאד נעלה ממדרגות עליונות דקדושה כנודע ממשל נפילת החומה וכו' אלא שנפל וירד מטה מטה בסתר המדרגות. וכשעומד האדם בנסיון ומתגבר נגד כל מונע אזי קורע כל המסכים המסתירים ומעלימים אור וחיות ה' ונמצא שיוצא אור וחיות ה' מהעלם אל הגילוי ונמשך גילוי זה בנפשו להמשיך לה בחי' דעת והתגלות אלקותו ית'".

ובהמשך הדרוש שם מובאת הגהת ה'צמח צדק' המבאר ענין הנסיונות במשל מופלא, ונביא מעט מלשונו: "וזהו אחרי ה' תלכו והוא ע"ד מ"ש (שיה"ש א, ד): מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה, פי' אחריך דייקא בחינת אחוריים שהוא כמ"ש (דברים לא, יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי, כמו האב המסתיר את עצמו מבנו בכדי שהבן ירדוף אחריו ויתגלה חכמת הבן ודעתו החזקה שיבין שההסתר אינו אמיתי אלא רק בכדי שיבקשנו בחפש מחופש, ואז ימצאנו וישמחו שניהם. וזהו משכני להיות אחריך נרוצה ועי"ז אח"כ נגילה ונשמחה בך כו'"

ויש לתת הלב למה שאומר במשל שע"י החיפוש מתגלית חכמת הבן ודעתו החזקה כו', ולכאורה איפכא איכא למימר, דהבן המחוכם שמבין שאביו באמת לא הלך ממנו אלא מסתתר אחורי הדלת, ישב לו הבן על השרפרף ויאמר "טאטע'ניו, יודע אני היכן אתה ולמה אתה בורח ממני". אלא חזינן דלא מן החכמה ידבר הבן ככה, כי חכמת הבן ודעתו החזקה היא שמכיר רצון אביו שיחפש אחריו, וכל חכמתו היא במה שמקיים רצון אביו לחפשו בחפש מחופש, ואז ישמחו שניהם זה בזה. ונתבונן בזה.

ג. מעתה, נוכל להבין מהלך הדברים במעשה ירידת אברהם למצרים. כי ידוע ידע אברהם כי ירידתו למצרים היא אחד מעשרה נסיונות שצריך להתנסות בהם, וכדוגמת נסיון העקידה (שהיה לאחר מכן), שבא השטן לקראתו ונעשה לנהר גדול וחסם דרכו ובא לתוך המים עד צוארו (תנחומא וירא כב), ואז התפלל "רבש"ע בחרתני כו' ואמרת לי כו' על ידך יודע שמי בעולמי כו' ועכשיו באו מים עד נפש כו' מי יקיים מאמרך" ואז גער הקב"ה בנהר ויבש ועמדו ביבשה. ולכאורה היה אברהם יכול להעלות על לבו כי הנהר אינו אלא מעשה שטן וכי נוס ינוסו המים ממנו כשיבוא בו בראשו ורובו. והוא לא עשה כן אלא עמד בתפילה כמי שמכיר שהנהר נהר והמים מים, והטעם כי אם כך רצונו של מקום לתת מכשולות הללו עלינו לקבל גזירתו ולחפש יוצרנו בחפש מחופש לירד עד הצואר במים, ומשם בתפילה ותחנונים עד שיאיר פניו אלינו. והיינו דלא כתינוק המתחכם לומר אין זו הסתרה, אלא כתינוק התמים באהבתו לחפש את אביו כפי רצון אביו וככל ההרפתקאות שיעדה אביו לרגליו.

וי"ל דהכי נמי בירידתו למצרים, הכיר אבינו הראשון כי אחר שהביאו המקום לארץ הקדושה ועכשיו משיאו לצאת ממנה, ודאי נסיון הוא, ואם הנסיון כרוך בכך שיצטרך לעמוד אצל שומרי הגבול, וחזקה שאם יראו אשה יפת תאר כשָׂרָה יקחוה למלך או לאחד השרים הראשונים, ואותו עשוים להרוג, אם כן עליו לכוף ראשו ולחפש תחבולה היאך יוכל עמוד בגזירה זו הראשונה של שמא יהרגוהו בגבול. ובאשר לגורלם לאחר מכן, היה ליבו סמוך ובטוח כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ואחר שיכלו כל החצים המצויים באשפתו של אברהם בדרך הטבע הקב"ה ייענה לתפילתו בדרך נס. אם כן מצאנו תשובה לשאלה השלישית מה היתה סברת אברהם ועצתו בירידתו למצרים.

א. ונשוב לשאלה הראשונה לענין המתנות. יש לומר דתחבולה היתה זו כדי שיאמינו לו שאחותו היא ולא אשתו. כי מדרך הרגיל, אדם היורד למצרים לשבור בר, אינו מביא אשתו ובניו עמו אלא יורד בעצמו עם משרתיו הגברים, כמו שמצינו בבני יעקב שהניחו נשיהם וטפם ואביהם הזקן בארץ כנען וירדו הגברים לשבור בר. ואם כן כשבא אצלם אדם נשוא פנים ואשה שָׂרָה בשמה ובמראיתה על כרחם יעלו עליהם החשד שאינם אלא בני זוג שלא זכו לפרי בטן. ועל זה יעץ אברהם לשרה שיעמידו פנים שהוא אחיה ופטרונה אשר התעה אותה עמו במסעות עד שימצא לה זיווג הראוי לה כפי כבודה ויחוסה לראשי הדורות עד נח אבי כל בני אנוש, וגם הוא יצא נשכר בכך שיקבל מתנות מוהר ושושבינות כמשפט נישואי המלכים והשרים, ובאמתלה זו יאמינו שאינה אשתו ואינו מתכוין להסתיר יפיה אלא לשומרה עד שימצא מי שיהא ראוי לה ולו.

ב. ועתה נבוא לשאלה השניה, תרגום אונקלוס שלא תירגם תיבת 'בגללך' – 'בגינך' אלא 'בפתגמיך'. נראה דלא ביקש אברהם להתכוין בדיבורו כמילולו, דאז יהא משמע בגללך בגינך, כלומר בשביל שתיעשי קרובה למלכות עי"ז אנצל אני, א"כ דומה בדיבורו כאילו מסגירה מדעת ליד המצרים, ולכן התכוין אברהם בדיבורו 'בפתגמיך' כלומר באמתלא זו שתאמרי 'אחי הוא' ובתחבולה זו שיסברו גם על פי דבריך שאני נושא עיני למתנות שושבינות חשובות עי"ז יאמינו לנו ואנצל.

אלא שאם כן יש לשאול לאידך גיסא, אמאי לא אמר בפירוש ככוונת התרגום, שהיה לו לומר 'וחיתה נפשי בדבריך' (או: 'בפתגמיך', שמצינו שגם הוא לשון עברי (אסתר א, כ): וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ). וי"ל להרגילה במחשבתה באמתלא זו שהיא רוצה לינשא לשר וחשוב, כמו שידענו כי מרגלי חרש המיועדים להתערות במקום האוייבים מאמנים אותם בכל מיני שאלות שונות שיתנו עליהם תשובה מיד כי אם משתהים אפילו רגע קל בתשובתם נתפסים בלשונם. ואם כן המקרא והתרגום אינון תרי סיטרי דחד מוניטא, מלבר כלפי המצרים כפי המקרא 'בגללך' כביכול בשביל שתלקח למלכות, ומלגו בינו לבינה כפי התרגום 'בפתגמיך' שע"י תחבולה זו ינצלו שניהם. וכה יראנו ה' נפלאות בתורתו.