וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ: (לך לך יב, א)

למה סתמה התורה תולדות אברהם משנולד ועד שנצטוה לך לך — מדברי רבותינו ודברים חדשים

רבותינו הראשונים תמהו למה לא ספרה התורה דבר וחצי דבר בתולדות אברהם אבינו עד הדיבור "לך לך מארצך" גו', בשנת הע"ה בחייו. כל מעשיו משהתחיל לשוטט בדעתו בן ג' שנים ועד הכירו את בוראו הכרה שלמה בהיותו בן מ', ותעצומותיו עם תרח אביו ועמידתו בנסיון הכבשן מול נמרוד, וכל מעשיו לטובה לקרב את הבריות לאמונתו יתברך, מן הכל שתק הכתוב ולא הזכיר כי אם ברמיזה בלבד, ונראה הדבר כאילו העלימתו בכוונת מכוין, ומילתא טעמא רבה בעי.

א) רבינו הרמב"ן מביא תמיהה זו ומבארה, ונביא מקצת לשונו (להלן ב): "והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלהים או צדיק תמים כו', ומנהג הכתוב לאמר התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך כאשר בדוד ובשלמה כו' אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם".

ומתרץ רמב"ן: "אבל הטעם מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה כו', ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם, לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו כו', אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי ע"ז ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה, כאשר קצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו".

ב) וב'לקוטי שיחות' (חלק כה עמ' 47 ואילך) מביא רבה"ק זי"ע דברי רמב"ן הנ"ל ומקשה דעדיין לא נהירא, אמאי לא הזכיר הכתוב עכ"פ בקיצור שהיה אברהם עובד אלהים או צדיק תמים וכפי שמצינו בנח שלפני הדיבור עמו לבנות התיבה נאמר (לעיל ו, ח) "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'".

ומבאר שם רבה"ק, דהתורה מתחלת את סיפור יחודו של אברהם בציווי זה להדגיש את מהותו של אברהם ושל כל איש ישראל במה הוא חלוק ושונה משאר הנבראים. אצל שאר האומות, קירובם ושייכותם לבורא העולם תלויה בידיעתם והכרתם בבורא, וע"י הידיעה וההכרה מתקשרים אליו ומקיימים מצוותיו. אצל ישראל עיקר קירובם לאלקות הוא בעצם מציאותם כישראל.

ומבאר דעד"ז גם ההפרש בין מצוות בני נח למצוות שנצטוו ישראל: מצוות בני נח עיקר תוכנם הוא ישוב העולם וזיכוך טבע האדם, אבל המצוות שנצטוו ישראל עניינם, לא רק זיכוך האדם והעולם, אלא עיקרן 'צוותא וחיבור' עם הבורא, וכשם שמציאות הנברא אינה תופסת מקום אצל הבורא, כך גם עבודתו אליו ית' אין לה תפיסת מקום מצד היותה עבודת התחתון, אלא מצד שבנו בחר ה' להיות לו לעם והוא ציוה על המצוות הללו.

וענין זה מטעימה התורה מיד אצל אברהם אבינו הראשון, לומר אשר ייחודו ומעלתו כיהודי אין תחילתה במעלותיו העצומות וקירובו לאלקות ע"י עבודתו ובכוח עצמו, אלא בכך ש'ויאמר ה' אל אברם לך לך' גו', בכך שהקב"ה ייעדו וייחדו, שייכותו ודבקותו במקום נפעלה מכוח שנצטוה בציווי מאת ה', והוא קיים מצוותו. ע"כ מיצוי קצר של הדברים הנפלאים, ויותר ממה שהבאנו כתוב שם, ולא הבאנו אלא טעימה לעורר המעיין לרדות הדבש ממקור קדשו.

ג) ובבואנו בזה השער שפתח לנו רבה"ק זי"ע להאיר פרשה זה, יש לעמוד על ענין שהוא לענ"ד כמשתלשל ונרמז מהדברים האמורים ואף כי לא נאמר בהדיא, ויה"ר שלא נבוש לומר דבר שאינו מכוון.

יש לומר, ע"פ דברי רבה"ק לעיל, דהתורה בסתימתה מלדבר בסיפור חיי אברהם עד כאן, באה לדחות ערעור ולזות שפתים של אומות העולם על היות ישראל עם הנבחר עד עולמי עד. דאילו פרשה התורה צדקותו של אברהם אבינו ע"ה ולאחריה היתה מתפרשת הבחירה בו ובזרעו, היתה נתינת מקום לאומר לומר שעל שם המעשים טובים בחר בו, ואילו אדם אחר היה עושה מעשים כיוצא באלו היה הוא הנבחר. ואין הדבר כן באמת אלא ישראל הם בניו של הקב"ה, וכשם שהבן אינו בנו של אביו לפי שבחר בו על שום מעשיו הטובים, אלא בנו הוא מכל מקום ועל כל פנים, כך עד"מ ישראל אצל הקב"ה בנים הם מכל מקום ועל כל פנים, ולהחליפם באומה אחרת אי אפשר.

וזה הטעם למה הקדים הקב"ה לדבר בשבחו של נח לפני הסיפור שדיבר עמו לבנות התיבה, ולא אצל אברהם, כי ההפרש בין נֹח לאברהם, דאילו נח ובניו הם כעבדים אצל המלך, ויש עבד כשר ויש עבד פסול, וכשהמלך נותן שכר מיוחד לאחד מעבדיו או כשהוא מעניש את עבדיו כולם חוץ מפלוני אחד, הוא מבאר על שום מה ראה לישא פניו משאר עבדיו למען ישמעו ויילמדו לעשות כמעשהו ויהיו כמוהו. ואולם כשנולד לו בנו יחידו לאחר שנות תהו מרובות, אין שום פליאה ותמיהה כשהוא מייחד הדיבור עמו ומצוהו על עתידו ויעודו, ואדרבה בשעה שמדבר עמו על דבר עתידו ויעודו אינו מזכיר כלל מעשיו הטובים וצדקתו וחסידותו, כדי שלא יקישו שאר העבדים שום היקש וצד השווה בינו לבינם לומר דידן כדידהו, ובל יעלה על דעתם מחשבת חוץ לומר שמא ביום מן הימים בהשתנות המעשים ישתנו הבחירות, ושמא יחליפו או המר ימיר אותו ח"ו, אלא מיד מודיע ומכריז ואומר לו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", הסתלק לך מכל אותה הוייה שאתה שרוי בה, לא כחלקם חלקך כי אתה וזרעך בניי הם, ולכן "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה".

gh