בציווי על עץ הדעת נרמזו ז' מצות בני נח בצירוף הדעת הישרה שנברא בא האדם

קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי גו'. בחזקוני להלן (ז, כא) כתב וז"ל: "וא"ת איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו על המצות. וי"ל יש כמה מצות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אעפ"י שלא נצטוו ולפיכך נענשו כמו קין שנענש על שפיכות דמים אעפ"י שלא נצטוה על כך, או שמא על הגזל עצמו נצטוו", עכ"ד. וכעין דבריו כתבו עוד אחרים ראשונים ואחרונים.

ובכמה ספרי אחרונים הרעישו על דברי החזקוני, ונביא לשון ספר 'משנת יעקב' (להג"ר ר' יעקב שור זצ"ל, רבה של קוטב) וז"ל (ב'בעי חיי' על ר' בחיי, בראשית יח, כ) אחר שהביא הדברים הנ"ל: "ואולם דברי החזקוני נפלאים מאוד במ"ש דקין לא נצטווה על שפיכות דמים הלא שפיכות דמים היא משש מצות שנצטווה עליהן אדם ובניו, ולא נתוסף לבן נח אלא איסור אבר מן החי כו'. וביותר יפלא מה שנתספק על אנשי דור המבול אי נצטוו על איסור גזל, שהרי גזל הוא ג"כ מהשש מצות שנצטוו עליהם אדם ובניו, וזה פלא על גאון קדמון כמותו, וכבר הצעתיו לפני חכמי לב והשתוממו על המראה".

והנראה לי לפרש דברי החזקוני, משום דלא מצינו לשון מצוה בהדיא לאדם הראשון על שש המצוות, ואפילו שפיכות דמים לא מצינו שנצטווה אדם ובניו מיד בבריאתו, אלא לנח אחר המבול, לאחר אלף ותרנ"ז שנה, נאמר להם (ט, ה־ו): "וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ גו' שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ", אלא דבפרק ד' מיתות (סנהדרין נו,ב) ילפינן להו מהכתוב האמור בציווי לאדם הראשון על עץ הדעת (ב, טז) "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל".

וז"ל הגמרא: "ויצו, אלו הדינין, וכה"א (להלן יח, יט): כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וגו'. ה', זו ברכת השם, וכה"א (ויקרא כד, טז): וְנֹקֵב שֵׁם־ה' מוֹת יוּמָת. אלהים, זו עבודה זרה, וכה"א (שמות כ, ג): לֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. על האדם, זו שפיכות דמים, וכה"א (ט, ו): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם וגו'. לאמר, זו גילוי עריות, וכה"א (ירמיה ג, א): לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ־אַחֵר. מכל עץ הגן, ולא גזל. אכל תאכל, ולא אבר מן החי" ע"כ.

וקשיא ליה לחזקוני למה הוצרך הכתוב לחזור ולשנות הציווי על שפיכות דמים בהתראה כפולה ומכופלת על שפיכות דמים שכבר נאסר על האדם וזרעו מיום בריאתו. ועוד דדבר דחוק שנתן המקום מצוות לבריותיו הראשונים לפני מתן תורה ברמזים הנלמדים במידות שהתורה נדרשת בהם, וכשם שאין למדים מקודם מתן תורה (ירושלמי מו"ק ג, ה) כך סברא דלפני מתן תורה לא ניתנו הנבואות שנגלה המקום לאדם וזרעו לידרש במידות שהתורה נדרשת בהם.

וע"כ מפרש החזקוני דהילפותא היא כעין אסמכתא, אסמכתא לשכל הישר שנברא בו האדם והאסמכתא היא ההופכת את הדיבור למצוה ממש כדלהלן. כלומר, מאחר דלא באו בלשון צוואה מפורשת כמצוות דידן, לכן נקראו המצוות הללו מצוות שמקורן בשכל, אולם האדם ההולך בדרך הישרה ובשכלו הישר מבין בהכרח שבז' מצוות אלו כי אין קיום לעולם בלעדם, גם מבין ומכיר בשכלו לדרוש הציווי על עץ הדעת שנאמר לאדם הראשון ללמוד ממנו את ז' מצוות אלו, שהרי לא צוה על האדם אלא ציווי זה של עץ הדעת, ולא תוהו בראה וחפץ בישובו של עולם, אם כן בהכרח שרמז בציוויו זה כל מה שצריך לצוות על קיומו, וחיובא רמיה עלייהו דאדם ובניו לדרוש המאמר המצווה להם להבין ממנו כל המצוות שהעולם צריך לקיומו, והיינו דרשה דסנהדרין דלעיל, דהיא דרשה שמקורה בשכל, אך אחר שהבינו במקרא וידעו למה רמזה הנבואה חזרו להיות מצוות גמורות.

ושוב חזר רבנו החזקוני ואמר "או שמא על הגזל עצמו נצטוו", נראה דרצה לומר, דהא הקב"ה ברך את האדם בברכה כעין ציווי (א, כח) "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ", והיינו ציווי על יישוב העולם, ודבר ברור שהגזל הוא הסותר הגמור היותר חמור ליישוב העולם, ועל כן הברכה והציווי על ישוב העולם היא כמצוה גמורה לאסור הגזל. כנלע"ד בס"ד.

gh