נח - נהורא

נח

וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ (נח ו, יג)

ביאורי המפרשים בטעם שעל הגזל נחתם גז"ד, וב' ביאורים חדשים

על ג' עוונות בא המבול: גילוי עריות, עבודה זרה וגזל. ע"ז וג"ע כדכתיב לעיל (יא): וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, פי' רש"י: לשון ערוה וע"ז כו'. וגזל בקרא דידן: כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, ופי' רש"י: לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. כי סתם חמס היינו גזל.

ותמהו המפרשים איך האריך אפו על עבירות החמורות של עריות וע"ז ולא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. הרמב"ן (כאן) כתב ב' תשובות:

א. "ונתן לנח הטעם בחמס ולא הזכיר השחתת הדרך, כי החמס הוא החטא הידוע והמפורסם". נר' כוונתו שחטא השחתת הדרך היינו עריות רגיל להיות בצנעא, אבל הגזל מטבע היותו הוא בפרהסיא, וגזר הדין בא על דבר הגלוי וידוע לכל ואין פתחון פה לסניגור.

ב. והמשך דברי הרמב"ן: "ורבותינו אמרו (סנהדרין קח,א) שעליו נתחתם גזר דינם. והטעם מפני שהוא מצוה מושכלת אין להם בה צורך לנביא מזהיר, ועוד שהוא רע לשמים ולבריות. והנה הודיע לנח החטא שעליו בא הקץ הגיע הצפירה (ע"פ יחזקאל ז, י: הִנֵּה בָאָה יָצְאָה הַצְּפִרָה, פירש"י: עלה השחר של יום הרעה)". ונראה דזהו תירוץ בפני עצמו, ור"ל, דודאי עריות רע לשמים טובא, אבל אין שם צעקת נגזל כי שלא באונס חוטאים (ואמנם באשת איש איכא גזל נמי שגוזל אשת חבירו וע"ע במד"ר נשא ט, ז, ומ"מ בשאר עריות גזל לא מתחזיא).

וכן מובא בשם הגרי"ז הלוי מבריסק זצ"ל (חי' הגרי"ז עה"ת פ' וירא), שהקשה כנ"ל למה נחתם גזר דינם על הגזל ולא שאר עבירות החמורות, ומתרץ דבשאר עבירות ברצון היו חוטאים אבל בגזל איכא צעקת נגזל והקב"ה ממהר לפרוע בדבר שנפש המתאנה צועקת על החמס.

ויש להעיר, דלכאורה הוא דלא כרש"י שכתב, בפסוק 'כִּי טֹבֹת הֵנָּה' (לעיל ו, ב), וז"ל: "אמר רבי יודן טבת כתיב, כשהיו מטיבין אותה מקושטת ליכנס לחופה, היה גדול נכנס ובועלה תחלה", ע"כ. הרי דעריות נמי באונס הוי.

אמנם יש לומר דהא בפסוק זה איירי בתחילת ירידת הדורות ושקיעתם בחטא ההשחתה שאז החוטאים היו 'בְנֵי־הָאֱלֹהִים' דהיינו הגדולים והתקיפים, אבל כאן (בפסוק יב) כתיב: כִּי־הִשְׁחִית כָּל־בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ גו', ויש לומר דבעת הזו (דהיינו ק"כ שנה לפני המבול שנחתם גז"ד על הגזל) עיקר חטא ההשחתה כבר לא הוי באונס.

והכי מסתברא, דאמנם הלשון חמס במקרא בדרך כלל בא על גזל, והוא כרוך עם צעקת הנגזל, כדכתיב (איוב יט, ז): "הֵן אֶצְעַק חָמָס וְלֹא אֵעָנֶה אֲשַׁוַּע וְאֵין מִשְׁפָּט", וכתיב (ירמיה ו, ז): "חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל־פָּנַי תָּמִיד". (וי"ל דאף דחמסן יהיב דמי, ב"ק סב,א, מ"מ צעקה איכא, ואדרבה, כגון אם נושל מנחלת אבות, בגזילה סבור יבוא מלך צדק ויחזירו לו אבל בחמס נפשו עשוקה יותר שהגזלן מתפאר שמכרה לו). ואם כן, לפי מה שפרש"י שהיה הגדול נכנס ובועל את הכלה שהוא גם מעשה של גזילת נפש (וכנזכר שיש בעריות צד גזל ודרין בכפיפה אחת), א"כ מנא לן דמש"כ "כי מלאה הארץ חמס" היינו גזל, ושמא אינו אלא עריות, והכוונה מלאה הארץ חמס מצעקת הכלות הנגזלות והחתנים הנעשקים, שהרי כבר שמענו שהתחילה ההשחתה בדרך אינוס וגם השתא ידעינן שהשחית כל בשר דרכו, א"כ אמאי לא נתלה את התמלאות הסאה בגזל הנפשות דחתנים וכלות. ולהאמור ניחא, דבהאי שעתא כבר בטל מצב האינוס לעבירה, אלא הדור כולו התמכר לעשות הרע בעיני ה' בחפץ ושרירות לב. ואם כן על כרחן מש"כ 'כי מלאה הארץ חמס' היינו גזל.

ושערי דרוש לא ננעלו, ונראה לבאר הטעם שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל בב' אופנים נוספים:

ג. יש צד חמור בגזל יותר משאר עבירות, דאע"פ שגזל מכלל דברים שנפשו של אדם מחמדתן, הא אמרינן במסכת חגיגה (יא,ב): "עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה, גזל בפניו (כשהוא רואה בפניו שיכול לגזול — רש"י) נפיש יצריה שלא בפניו לא נפיש יצריה". וא"כ כיון דלא נפיש יצריה יש כאן עבירה בשאט נפש שאין יצרו תוקפו כ"כ כמו בעריות, וכ"ש בדור המבול שהיו משופעין טובה הרבה והיו זורעין אחת למ' שנה (ב"ר יג, ט ושם לד, יא), ושלחו ידם בגזל לא מתוך שהיו חסרים כל אשר תאוה נפשם, אלא מאהבת רשע להכעיס את יוצרם, ולכן מיהר הקב"ה לפרוע עוון זה.

[וכיו"ב יש לבאר במעשה דשוליא דנגרי (גיטין נח,א) שסיבב את אדונו בכחש ונטל את אשתו וממונו והעבידו כפועל משרת דאמרינן התם "על אותה שעה נתחתם גזר דין", נראה ד'אותה שעה' אינה השעה שלקח ממנו אשתו ולא השעה שנטל ממונו וגם לא השעה שהעמידו עליו משרת, אלא הכוונה לאותה השעה שנפלו דמעותיו של הבעל העשוק בכוסות החטאים עושקי נפשו. דעל תאוות עבירה יש לו לומר שיצרו אנסו וטרוד ביצרו שבוראו מעיד עליו שהוא רע, ובדיוטא זו אולי יש תקווה כי עדיין יצר טוב שופטו גם כן ולוחש לו שמעשיו מקולקלים וצריך לעשות תשובה, כי התעוררות היצר הרע הוא השופר המצעיק את היצר טוב לקום ולעמוד על נפשו. אבל זה ששיעבד את רבו לשמשו כעבד ומתעדן בעינוי רבו נותן שכרו והמאלפו אומנות, זו דיוטא של השחתה בשאט נפש שאפילו היצר הרע אינו מתאווה לזה, ועל כן אין ליצר טוב סבר ותקוה ונחרץ הדין ר"ל].

ד. עוד היה נראה לבאר בענין אחר, דההמתנה שהמתין להם הקב"ה עד ששלחו ידם בגזל היא התראה גדולה לדורות עתידים. לפי שצפה קורא הדורות שיעמדו אומות כגון יון ורומי שבדו לעצמם דתות נמוסיות ושכליות, לומר שהם מתוקנים בענייני ממון בין איש לרעהו ובין מלך וציבור ויש להם ערכאות וחוקקי חוקים מחוכמים, אבל שבע תועבות בליבם לשלח כל רסן בעבודת אלילים ופריצת גדר עריות יותר ממה שהיו לפניהם. ולזה המתין הקב"ה בדור המבול עד ששלחו ידם בגזל, לומר כי במקום שיש פריצת גדר עריות לסוף בהכרח יבוא שם גם הגזל, לידע ולהודיע ולהוודע כי אין תקומה לאנוש בחקיקת חוקים ומשפטים בשרירות לבם אלא אחר קבלת ז' מצוות בני נח שנתחייבו בהם בגזירת היוצר.