נח - נהורא

נח

וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ: (נח ו, יב)

תירוץ חדש לקושיית המהר"ל — איך לא נגררו הדגים אחר חטא הדור

פירש"י: "כי השחית כל בשר – אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן". ב'בית הלוי' כאן הקשה: "ויש להבין דבשלמא האדם הוא בעל בחירה, אבל הבהמה הרי אין לה יצה"ר לעניינים כאלו ועשייתה הוא רק בטבעה, והיאך תעשה כדברים הללו". ותירץ דכל הבריאה נמשכת אחר מעשה האדם, ואם ח"ו מטמא גופו ונפשו משרה השראת טומאה על הבריאה ואף בעלי החיים נגררים אחריו, עיי"ש שהאריך.

ועדיין יש לשאול, דנמצא דשלא ברצונן חטאו אלא בכעין אונס וכלשון הגמ' (סנהדרין קח,א) "אם אדם חטא בהמה מה חטאה"א).

ונר' לומר דאכן יש להם מקצת דעת להכיר את מינם. והדבר מוכרח שיהיה להם דעת לדבר זה לצורך קיום המין, כי אם לא יהא להם דעת להכיר מי בן מינם ומי אינו בן מינם יזדווגו עם כל מין שמזדמן להם ונמצא המין בטל, ולהכי נתן בהם הקב"ה מקצת דעת מיוחדת לצורך זה.

ובזה יבואר לשון הכתוב (ז, ב): "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח־לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" – כי לכאורה יפלא שכתב לשון אישות בבהמה, אלא כדאמרן, שאף על פי שאין בהם דעת מכירין בן מינם ומכירין בן זוגם, והאישות של בהמה הוא המינות שלה, דהיינו שהזכר מכיר שזיווגו הוא ממין נקבה, והנקבה מכירה שזיווגה ממין הזכר, ושניהם מכירים שזיווגם ממין שלהם ולא ממין אחרב).

ובזה נ"ל לבאר תמיהה בפרשת עריות בקדושים, דכתיב התם (ויקרא כ, טו): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת־הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ", והדר כתיב (שם, טז): "וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה גו' וְהָרַגְתָּ אֶת־הָאִשָּׁה וְאֶת־הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם". וצריך להבין אמאי לא כתיב 'דמיהם בם' בפסוק הראשון, ועוד תימה דהא רש"י פירש בפסוק ראשון וז"ל: "אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל וכו'". וקשה היכי קאמר רש"י דבהמה לא חטאה והא קרא קאמר 'דמיהם בם', אלא על כרחך שמענו שיש הפרש בענין זה, דכאשר הבהמה זכר אז דמיהם בם גם על הבהמה, כדאמרן שיש בהם מקצת דעת להכיר מינם, ובהמה יודעת שאין אשה בת מינה ועל כן דמיהם בם. אבל כשהבהמה נקבה אז ודאי לא אמרינן שיש לה דעת למחות ולצעוק, ולהכי אמרינן אדם חטא בהמה לא חטאה, אלא נסקלת לפי שהביאה תקלהג).

וכיון דיש בהם מקצת דעת לענין זה, דמיא כיש להם בחירה בדבר זה, כי כמידת הדעת מידת הבחירה וכמידת הבחירה מידת העונש. ובזה מתבאר בעיני מה שכרך הכתוב אדם ובהמה בברית אחת אחר המבול (להלן ט, ט־י): "הִנְנִי מֵקִים אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם גו' וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה" גו'", דלולי שיש קצת צד היקש בהם לענין הבחירה בעבירה של השחתת הדרך לא היו נכללים בברית אחת.

ושו"ר דהמהר"ל כבר כתב סברת ה'בית הלוי' שהבריאה נמשכת אחר האדם, עה"פ (להלן ז, כב): "מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ", שכתב רש"י שם: "אשר בחרבה, ולא דגים שבים", וכתב שם ב'גור אריה' וז"ל: "ולא דגים שבים. ופירש הרא"ם לפי"ז צריך לומר שלא השחיתו דרכם כמו בהמה וחיה ועוף. ולפי זה יקשה למה לא השחיתו דרכם כמו שהשחיתו כל בהמה וחיה ועוף, ויש לומר דלעיל פירש (רש"י ו, ו): 'וינחם ה' – נחמה היה לפניו שלא ברא את האדם מן העליונים, שאם בראו מן העליונים היה ממריד אותם', מזה תלמוד כי האדם החוטא ממריד את כל השרוים במחיצה שלו, והדגים אינם עם האדם, ולכך לא חטאו הדגים", עכ"ל.

ובגוף קושיית המהר"ל איך לא חטאו גם הדגים ולא נגררו אחר האדם הרודה בדגת הים ובעוף השמים וכו', נ"ל להוסיף טעם על פי טבע, ויה"ר שלא נביא לידי גיחוך. והוא דגם הבעלי חיים לא באו להשחתה אלא מתוך רוב טובה שהיתה בעולם ושייך גם בהם ענין "בטלה מביאה לידי זימה" (כתובות נט,ב) מתוך שלא היו טרודין במזונותיהם. וכל זה בבהמות שבארץ אבל דגים שבמים, מיום בריאתן חייהם תלויין להן מנגד, שכל הגדול מחבירו בולע את חברו (ע"ז ד,א), וכמתלא דשועל שהיה הולך על גב הנהר וראה דגים רצים ומתחבאים כו' (תנחומא תבוא ב), וכל ימיהם אצים ורצים ונאחזים במצודה רעה אם לאכול ואם להיאכל, מתוך כך לא שייך בהם שיפנו לזנות במי שאינו בר מינן, דאולי לולי שהקב"ה מוסיף להם ביצרם בבוא עונת רבייתם ומתוך שטרודים ביצרם אין משגיחין בשום סכנה אפילו סרדין לשבת לא הוי משתכחד).