בראשית
'מדרש פליאה' בחיוב נשים בקידוש שבת מדאורייתא
בספרים מובא 'מדרש פליאה': "למה לא כתיב ויהי ערב ויהי בקר ביום השבת, מפני שנשים חייבות בקידוש היום דבר תורה", והוא פלאי (ור' תו"ש כאן אות לג שכתב דלא נמצא בשום מקום וכמו הרבה כיו"ב אמרוהו אחרונים לחדודא והבאים אחריהם כינום בשם מדרש פליאה. ומ"מ י"ל הואיל ונפיק מפומא דרבוותא קוב"ה חדי בחדודיהו ושרי לן להו לענות בהו איש כפי נחלתו).
א. בספר 'כטל אמרתי' למו"ה הג"ר אליהו שלזינגר שליט"א (עמ' 7) הביא פירוש נאה משם כתיבת יד הג"ר אברהם אהרן פרידמן הי"ז משטאף (שנספה בימי הזעף) שהקשה, דהנה רבותינו למדו חיוב קידוש לנשים מדאורייתא מגזירה שוה דזכור ושמור, וז"ל הגמ' בברכות (כ,ב): "אמר רבא, אמר קרא זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה". ובמכילתא (יתרו ז, ג) למדו מגזירה שוה זו של זכור ושמור לתוספת שבת, דקאמר התם: "זכור ושמור, זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקדש". ובריטב"א קידושין (לד,ב) כתב דאע"ג דסתם גזירה שוה ילפינן אף אם אינו מופנה, במקום דבעינן להפקיע הכלל של נשים פטורות ממ"ע שהזמ"ג בעינן דליהוי קרא יתירא. מעתה קשה, היכי ילפינן דנשים חייבות בקידוש היום בג"ז דזכור ושמור הא בעינן למילף מיניה לתוספת שבת.
ותירץ, דב'בעל הטורים' (ב, ב) כתב: "ולא כתיב ביום השביעי ויהי ערב ויהי בוקר, לפי שמוסיפין מחול על הקדש", כלומר הא דלא כתיב ויהי ערב לרמז דעוד במעוד יום נכנסת השבת. מעתה נפתרה חידת המדרש, כיון דילפינן תוספת שבת מהא דלא כתיב בשבת ויהי ערב, אם כן לא בעינן זכור ושמור למידרש הא מיניה, ואיתר לן למידרש מיניה חיוב נשים בקידוש היום, וזו כוונת המדרש פליאה דאילו היה נכתב בשבת ויהי ערב הא לא הוי ילפינן מינה תוספת שבת, והיינו צריכים לזכור ושמור ללמוד תוספת שבת וממילא לא הוי ילפינן לחיוב נשים בקידוש.
ב. ובהערה למו"ר כתבתי שם, דיש מקום לרעיון נוסף למה לא נאמר 'ויהי ערב ויהי בקר' בשבת. משל לדבר אוטובוס היוצא מבני ברק לירושלים, בכל מקום שעוצר בו מכריז הנהג שם היישוב, או אומר תחנה ראשונה שניה וכו'. אבל כשמגיע לירושלים העיר רבתי עם ורואים כל הנוסעים כל ההרים סביב בנויים לתלפיות בתי קומות ומגדלים לרוב, אין צריך להכריז, כי הדבר גלוי לעיניים והכל יודעים שתכלית כל הנסיעה היתה להגיע אל המקום הזה. ואדרבה אילו היה המסיע מכריז "תחנת ירושלים" היה משמע שעתיד להמשיך בדרכו לביתר או לבית שמש, אבל כשאינו מכריז הכל יודעים שהגיעו אל התכלית. וכן הדבר מובן בנמשל, דכל המקראות 'ויהי ערב ויהי בוקר' בששת ימי בראשית הן כהכרזות על החניות בדרך לשבת קודש, אבל כשאנו באים לשבת קודש אין מקום להכרזה זו, ואדרבה, אילו נאמר גם "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי" היה ריעותא בכך, כי היה משמע כי התכלית הוא יום ראשון ושני שלאחר השבת, כלומר החרישה והזריעה ויישוב העולם הם תכלית בריאת העולם, ובא הכתוב להדגיש איפכא, כי כל ששת ימי בראשית תכליתם השבת, והיינו דכל תכלית יישוב העולם וההתעסקות בענייני העולם תכליתם השבת, כלומר להגיע אל הקדושה, וכל ימי השבוע שלאחריהם תכליתם השבת שלאחריהם הבאה עלינו לטובה, וזה כוונת מה שאומרים בתפילת ליל שבת "אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ וכו'".
והעיר מו"ה על דברי שם: "דבריך נכוחים, אך עדיין אין בזה יישוב למדרש הפליאה שהבאנו בראשית הדברים".
והשבתי לו שם, דאף אני לא כוונתי אלא לתת תשובה לעצם השאלה לא נאמר ויהי ערב ביום השביעי שהיא שאלה לעצמה. אך כיון שהקשיתם, אמינא לא בכדי אתינן להכי ויש למצוא ביאור גם למדרש הפליאה עפ"י הנ"ל. ויש לומר כיון דכמבואר כל ששת ימי המעשה אינם אלא הכנה ליום השבת שהוא התכלית, אם כן מצד הזכירה של יום השבת הוא כעין מצות עשה שאין הזמן גרמא, דהא אמרינן (עי' ביצה טז,א ומכילתא בחודש ז) "מאחד לשבת לשבת", והיינו דבשבת איכא ב' עניינים עקריים, א. שביתה, ב. זכירה, ונהי דשביתה שפיר הוי מצות עשה שהזמן גרמא דהוי רק בשבת, אבל הזכירה שהיא גם מאחד בשבת דומה כמצוה שאין הזמן גרמא, כי אין לך זמן פנוי בכל ימות השבוע שאין המצוה חלה בו. וכל זה כאמור מרומז במה שלא נאמר בשבת 'ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי', דמיניה שמעינן דכל ימות השבוע תכליתם השבת כאמור. אם כן מובנים דברי המדרש יפה, דלכן לא נאמר ויהי ערב ביום השבת מפני שהנשים חייבות בקידוש, דהא הקידוש הוא ממצות זכירה, א"כ בדרך מדרש ומה גם מדרש פליאה איכא אסמכתא דראויות הן הנשים להתחייב בקידוש בשבת אף לולי ההיקש דזכור ושמור, אלא מצד הרמז שלא נאמר בו ויהי ערב כו', שכאמור מרמז שהשבת היא תכלית כל ימות החול וכולם כאחד איתניהו בזכירת שבת א"כ דמיא כמצות עשה שאין הזמן גרמא ונשים חייבות בה, וגם הקידוש אע"פ שאינו נעשה אלא בשבת הוא פרט מהמצוה הכללית של זכירה שהיא בכל השבוע.
gh