שלום רב וברכה מקודש ציון וירושלים, מבקרים נכבדים, האתר בשלבי בניה ראשונים. נא סורו אלינו שנית, בקרוב
דבר תורה לפרשת וישלח וַיָּ֧שֶׂם אֶת־הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת־לֵאָ֤ה וִֽילָדֶ֙יהָ֙ אַחֲרֹנִ֔ים וְאֶת־רָחֵ֥ל וְאֶת־יוֹסֵ֖ף אַחֲרֹנִֽים:  (בראשית לג, ב) ומפרש רש"י: "ואת לאה וילדיה אחרונים — אחרון אחרון חביב". שאלני שואל: אטו בחביבותא תליא מילתא, והרי אין דוחין נפש מפני נפש, ואיך יתכן להעדיף בדיני נפשות אשה וילדיה מרעותה מפני חביבות הלב. וחנני השי"ת בד' תשובות בדבר. הראשון הוא כולו בחיק הפשט, והג' הנוספים גם הם לענ"ד אינם חורגים מחוגת הפשט המורחבת. והרי הם: א. השונא מבקש להנקם במקום התורף, וכמה שתהא המכה יותר קשה וכואבת לנרדף כך היא יותר חביבה עליו לנקום בה ויותר עדיפה ליה להכותה. ואהבתו של יעקב הלכה אחר רחל, ועל עיקר דבר זה אין מקום לטוען לומר למה שינה בין הנשים, כיון שהיא עיקר בת זוגו ועליה הכריזה בת קול בת פלוני לפלוני, וידע גם עשיו כי "הגדולה לגדול והקטנה לקטן" (ב"ר ע, יז), לכן מרובה היתה האיבה שאייב עשיו את רחל וילדיה משאר המשפחה וצריך היה יעקב ליתן לה שמירה יתרה. גם לאה שהיתה מיועדת להנשא לעשיו ונעשו עיניה רכות מן הבכי על כך והלכה ונישאת ליעקב, גם היא היתה כמטרה לחיצי השנאה של עשיו יותר מן השפחות, וע"כ היתה צריכה הגנה יתירה יותר מהן. ב. בני לאה ובני השפחות, אע"פ שהיו בני י"ג ופחות, גיבורים היו, כמו שפי' רש"י לעיל עה"פ (לעיל לא, מו): "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים גו'" — "לאחיו — הם בניו, שהיו לו אחים נגשים אליו לצרה ולמלחמה". ושנים מהם, שמעון ולוי לבדם, נשאם רוח גבורתם ליטול איש חרבו ולהמית עיר שכם כולה, ומעשה דינה סמוך למעשה עשיו היה. אם כן כשהעמיד יעקב ללאה את ששת בניה נתן לה שמירה מעולה של גבורי כוח ואנשי חיל, וכן גם השפחות וארבעת בניהם, אע"פ שהיו קטנים מבני לאה ומועטים מהם, מ"מ נתן להם שמירה יפה (ויבואר עוד להלן). אבל לאה היתה מעוברת עם בנימין ויוסף קטן שצריך לאמו, לכך היתה צריכה שמירה טפי מכולן. ומ"מ לתירוץ זה יש לתת טעם למה הקדים בני השפחות לבני לאה, שהרי מועטים וקטנים מהם היו, ולטעם זה שהיו גבורים היה ראוי שיתן ראשונה את בני לאה ורק אח"כ בני השפחות. אך הנה מצינו שארבעת השבטים בני השפחות, זכו לכוח נפלא בענין המלחמה, שכן מצינו שברכם אביהם איש אשר כברכתו, לדן אמר (מט, יז): "יְהִי־דָן נָחָשׁ עֲלֵי־דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי־אֹרַח הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי־סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר", דמהו הכתוב לנחש האורב עלי דרך ואין האויב מבין מהיכן יצא, וכתב רד"ק: "יהי דן — דמהו לנחש ולשפיפון שהולך יחידי כי שאר החיות ברוב הולכים חבורות, והנחש לעולם הולך יחידי וממית רבים וכו'". לגד אמר (מט, יט): "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב", וכתב רמב"ן בתוך דבריו: "שבח אותם בגבורה ונצוח כל הבאים עליהם למלחמה" וע"ע מה שהפליג בגבורתם, ובדבה"י נאמר (א, א, יב): "וּמִן־הַגָּדִי נִבְדְּלוּ אֶל־דָּוִיד גו' גברי החיל אנשי צבא למלחמה עֹרְכֵי צִנָּה וָרֹמַח וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם וְכִצְבָאיִם עַל־הֶהָרִים לְמַהֵר". ועוד מצאתי בכת"י מבעלי התוס' (שסימנו: לו' 108) וז"ל: "גד גדוד יגודנו — הבא לשלול שלל יגודנו לאחוריו וימשיכנו מן עירו לאחריו לניסה ולבריחה". גם לנפתלי ברך (מט, כא): "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי־שָׁפֶר" וע"ד פשט יש לפרש אילה שלוחה לענין המהירות במלחמה, שבא מצד אחד ושוב נסוג אחור כבורח ולזמן קצר חוזר ומגיח בפתע ממקום אחר, וכעין הכתוב הנ"ל בשבט הגדי, שהיותם צבאים על ההרים למהר נכרך בהיותם עורכי צנה ורומח. לאשר לא מצינו בברכת יעקב ברכה לענין המלחמה, אך בברכת משה השלים לו, שברכו (דברים לג, כה): "בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת מִנְעָלֶךָ" ופי' רש"י ש"ארצו של אשר היתה מנעולה של ארץ ישראל" (ושם מבאר רש"י לפי שהיא ארץ נעולה בהרים, ומ"מ סימן הוא לאשר שיעודו לשמור על הספר). והנה מדרכי המלחמה שיש בה שני חלקים, בתחילת המערכה שני הצדדים באים בתחבולות ערמה ותכסיסי מלחמה להמם ולבלבל האויב, ותכלית חלק זה להשיג יתרון על פני האויב לקראת המערכה העיקרית בין המחנות. ובחלק זה הזרירות והערמה וההתחכמות יותר חשובים מכוח הזרוע. אך בחלק השני שהוא עיקר המלחמה, אז נגשים חיל בחיל מגן בחנית וחרב בצינה ושם גבורת היד מכרעת. וי"ל שלכן נתן יעקב אבינו את בני השפחות ראשונים, כי סגולתם בענין המלחמה היתה במארב ובמלחמת יחידי (דן), בהטלת אימה (גד) ומהירות (גד ונפתלי), ובכוח עמידה בספר מול המתפרצים (אשר), שכל אלו נדרשים בתחילת המלחמה, ואחר העמיד את בניו הגבורים אשר ליעקב עם אמם לאה. ואולם רחל שהיה בנה יוסף קטן כתינוק לא היתה לה שמירה בדרך הטבע ועל כן נתנה בסוף כולם. ג. שמענו כמה מעשים בצדיקים שבעת שבא בגבולם וברשותם דבר שקץ או טומאה לא מצאו מנוח לנפשם, עד שאנשי ביתם בדקו ומצאו אותו הדבר וסלקוהו. ואף כאן י"ל דהרגיש יעקב אבינו שיש שום קטרוג על מחנהו שקשור עם רחל, וזה מפני התרפים שהיו טמונים אצלה בכר הגמל. דאף שלא נתכוונה אלא להפריש אביה מע"ז, מ"מ ממה שהעלים הכתוב הדבר ונאמר סתם (לא, יט): "וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת־הַתְּרָפִים" ולא פירש טעמה למה עשתה כן, משמע לכאורה שישנה תביעה עליה, שהיה לה לחוש למראית עין של מי שישמע ואין בו די אמונת צדיקים. ועוד, שהרי המורה היה עמה, יעקב בעלה, ואיך לא שאלה אותו, והאמנם יעלה על הלב שאילו שאלה אותו היה מורה לה כן להטמינם בכר הגמל, אתמהא, א"כ לא היה בדין שתעשה. ובכתוב לא נזכר שאחר שלבן שב לביתו גלתה הדבר ליעקב, ואולי עדיין היו התרפים עמו במחנה לפי שהיתה רחל בושה לגלות, ובכן הרגיש יעקב ברוחו הקדושה, שיש מקום תורפה במחנהו וקשור הדבר עם רחל, ועל כן נתן לה שמירה יתרה. ועדיין לדרך זו יש לבאר למה העדיף בשמירה בני לאה על בני השפחות. וי"ל דהנה כתיב (לז, ב): "יוֹסֵף בֶּן־שְׁבַע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה גו' והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה גו' וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה אֶל־אֲבִיהֶם". פי' רש"י: "את דבתם רעה — כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבן מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים גו'". ודבר ברור שאי אפשר לפרש הדברים כפשוטם, אך גם אי אפשר לחשוד ביוסף צדיקיא שאמר דבר שאין לו שום שחר. ויל"פ שראה דברים שלפי רום מעלתם של אחיו בני לאה היה נחשב כחטאים הללו. ואיך שלא יהיה פירושם של אותם הדברים, הא מפורש לנו שראה אותם רק בבני לאה ולא בבני השפחות שהתרועע עמם. ובני לאה החשובים יותר, תקנתם קלקלתם, כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, והשטן מקטרג בשעת סכנה, ובשעה זו שבא עשיו להכות אם על בנים, הרגיש יעקב אבינו שבני לאה צריכים שמירה יותר מבני השפחות. ד. יש לומר דמדיני העדפה בפדיון שבויים קאתי עלייהו. דהנה כתב הטור (יו"ד סי' רנא והובא בשו"ע בהג' הרמ"א): "ואם אביו ובנו שבוים ואין לו במה לפדות שניהם יפדה האב ויעזוב הבן, ואחר הבנים אחיו, ואחר אחיו הקרובים, ואחר הקרובים אליו שכניו, ואחר שכניו אנשי העיר, ואחר אנשי עירו שבויי שאר ארצות" ע"כ. והיינו דהקרוב קרוב קודם. ולפי"ז י"ל דרחל שהיתה עיקר בת זוגו והיא שהיתה ראויה לו מששת ימי בראשית חשיבא טפי קורבה מאשר לאה וכן לאה לגבי השפחות. והיינו "חביב חביב קודם" דהחביבות היא מטעם קורבה. אך יש לדחות, דהתינח בני לאה לגבי בני השפחות, אבל לאה ורחל, סוף סוף נפלה לאה בגורלו להיות אשתו ראשונה, ועל כגון זה נאמר (דברים כא, טז): "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת־בֶּן־הָאֲהוּבָה עַל־פְּנֵי בֶן־הַשְּׂנוּאָה". ועדיין יש לקיים דרך זו, אלא דאזל בתר חשיבות השבטים. דאכן יוסף היה ראוי להיות בכור, שאילו נישאת רחל ראשונה היה זוכה בכל הכתרים, בכורה, כהונה, מלכות, תורה, וכיון שנשאת לאה ראשונה ניתנה הבכורה לראובן בתחילה, וי"ל שהיה בה בכורת יוחסין מלכות וכהונה, דבאלו שייך ענין (מט, ג): רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" גו' (כדפרש"י שם), אך כתר תורה סבר יעקב ליתן ליוסף, די"ל דכתונת הפסים סימן לאיצטלא דרבנן, ואותו אהב אביהם כי בן זקונים הוא לו, כדמתרגם אונקלוס: "ארי בר חכים הוא ליה", היינו שהיה חכם ומבין מדעתו וכל סתרי תורה שלמד משם ועבר מסר לו (עי' ב"ר פד, ח, ובעה"ט לז, ג). ושנינו בהוריות (יג,א): "ת"ר, היה הוא ואביו ורבו בשבי הוא קודם לרבו כו'. חכם קודם למלך ישראל, חכם שמת אין לנו כיוצא בו, מלך ישראל שמת כל ישראל ראוים למלכות". א"כ יוסף שהוא חכם ואין לנו כיוצא בו קודם לראובן ויהודה ואחיהם שכל ישראל ראויים למלכות. וכן בני לאה לגבי בני השפחות, שייך בהם דין המשנה (הוריות ג, ח): "כהן קודם ללוי לוי לישראל כו' ונתין לגר וגר לעבד משוחרר כו'", ולהלן בפר' וישב כתבנו דמה שראה יוסף בבני לאה שמזלזלין בבני השפחות, לא שהיו מזלזלין בהדיא, אלא שסברו שדעת אביהם היא לחלקם לג' מחלקות כעין כהנים לוים וישראלים, וי"ל ששורש סברתם זו כאן, בחלוקת הנשים והבנים לג' מחלקות. כנלענ"ד.