כְּסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ

מאז אימץ לו הקהל הישראלי את דמות הצעיר במכנסיים קצרים וכובע טמבל כסמל המייצג את דמותו — מעולם לא היתה הלימה כה מושלמת בין הכובע לנושאו, בין הסמל למציאות, מציאות המייצגת גירסה ישראלית מקורית לרעיון הדמוקרטיה, לאמור: "שלטון הכסילים בידי הכסילים לתפארת הכסילות".

מזה חודשים סוערות הרוחות בויכוח בשאלה מי הם האשמים ומה היו המחדלים שאפשרו את האסון הנורא בחג שמחת תורה, יום הנעילה של חגי תשרי תשפ"ד. וברתחת היורה המבעבעת ללא הרף, לא ניתנו הדעת והלב אל הטעות הקשה מן הכל, ולא, איני בא כאן כמוכיח המדבר על עניינים הרוחניים, יש מה לומר על כך ואין זו העת, אני מתכוין דוקא לעניין אסטרטגי וטקטי של אופן ניהול המלחמה, טעות שכל בעל שכר ישר מבין אותה, ודמו רותח ושערותיו סומרות לנוכח הבטלנות והשלימזלות של קבינט המלחמה וראשי הצבא.

בעוד שאת המחדלים עד ליום האסון וביום האסון עצמו — עד כמה שלא ייאמנו — ניתן לפחות להבין כיצד התרחשו הלכה למעשה. לפני האסון: ראשי הצבא היה שבויים בקונספציות הידועות, המנהיגים הפוליטיים, מאידך, לא קבלו התראות קונקרטיות על סכנה קרובה. ביום האסון עצמו: ראשי הצבא היו באתרי נופש, אלה מהם שנותרו על משמרתם נשטפו בים של מחבלים שריתק אותם למקומותיהם במלחמה על חייהם. אלו מאנשי המילואים ששמעו על האירועים והבינו את משמעותם, נתקעו בדרכם דרומה בצמתים שורצי מחבלים וצלפים האורבים להם בצידי הדרכים. ומעל לכל — הדובדבן הרעיל שבקצפת המחדלים — 1,200 ה"מתנדבים" של חיל האוויר, הכולל את בעלי התפקידים החיוניים ביותר של תפעול החייל בעת מלחמה, שהודיעו מראש על סירובם 'להתנדב' לשירות תחת ממשלת ימין, מצב שהביא לקלקול חמור במוכנות החייל, ולמכשול נפשי שהיה עליהם לעבור ביום פקודה. כל זה עוד ייחקר ויידרש, יטוייח ויסוייד, ייחתם וייסתם, כמיטב המסורת של וועדות החקירה מיום פרוץ המדינה ועד הלום.

אך לא על זאת באנו, לא על המחדל רב השנים שלפני, ולא על מחדל הימים הסמוכים, גם לא על מחדל היום הראשון, אלא המחדל הגדול והקשה של הניהול הבטלני של המלחמה למן היום השני והלאה, המחדל שהתחיל דוקא אחרי שבהבזק פקחון הבינו האחראים, בצבא ובפוליטיקה, את משמעות האסון, ואת ההכרח הבלתי נמנע לדרוס עד עפר את השלטון הרצחני בעזה ולעקור את הרעיונות הנאציים שהוא מפיץ (פכחון שהחל לדהות במהירות בלתי נתפסת).

הטעות היא בסדר הפעולות ההפוך לגמרי מהמתבקש, כשראשי הצבא בשתיקת קבינט המלחמה, מפעיל את מכונת המלחמה האדירה של בניגוד לשכל הישר ולהגיון, והופך אותו לעגלה הרתומה לפני הסוסים המושכים אותה לכיון ההפוך מן היעד.

לפני ירידה לפרטים, ראוי לסכם בקצרה: המלחמה היתה אמורה להתנהל מדרום לצפון, ולא כפי שהיתה וכפי שנמשכת גם כעת, מצפון לדרום.

לפני הכל: מצור

מראשית ימי המלחמות, ומאז שנבנו ערים מוקפות חומה על פני האדמה, מוכר ה"מצור" כאמצעי בסיסי לזרז ולקרב את מיגור האויב, כך בכל הדורות, בימי קדם, בימי הביניים, ובעת החדשה. אמצעי הלחימה התחלפו מאה פעמים, אבל המצור היה ונותר מכשיר רלוונטי וחיוני גם במלחמות הכי מודרניות, כולל אלו המתנהלות בעולם בימים אלו.

תנאי הפתיחה של המלחמה בעזה, ספקו מצב כמעט אופטימלי להטלת מצור. ממערב משמש הים מצר טבעי, שבעזרת חיל הים הופך למחסום כמעט הרמטי. מצפון וממזרח נמצא הגבול עם ישראל, ולצבא — אחרי התאוששות מהלם תבוסת היום הראשון — היו את כל התנאים והכלים להטיל מצור יעיל, וכך אכן נעשה. הגבול הפרוץ היחיד הוא הגבול עם מצרים, זה המכונה "ציר פילדלפי", רצועה שכל כולה באורך של כ-10 ק"מ.

הציר הזה היה אמור להיות המטרה הראשונה של המלחמה. אין הכוונה לכיבוש הציר הצר בעצמו, הצעה שחלק מהיועצים דחפו אליה והיא טעות בפני עצמה, כי אין שום דרך להחזיק בציר שרחבו 50 או 100 מטר שמוקף אויבים משני הצדדים וגם מתחת לאדמה. הציר היה הופך מטרה מושלמת לטילי הנ.ט. של החמאס ולמנהרות התקפיות שהיה חופר לאזורי החנייה של החיילים. הכוונה היא לכיבוש רצועה רחבה, ברוחב 3 או 4 ק"מ שתחצוץ בין הגבול המצרי לרצועת עזה, ותשלים את הקפת המצור על עזה. רצועה שהיתה מושטחת עד לקרקע, בדומה לרצועות הבטחון שהצבא פעל להקים בצד המזרחי והצפוני של עזה, והיו מושארים בו רק מבנים שהיו נמצאים חזקים ובטוחים יחסית לשימוש צרכי הצבא.

אמנם, האיזור מאוכלס בצפיפות, ושורץ אלפי מחבלים. אך הלחימה בו, מבחינה מבצעית, אינה מסובכת יותר ממה שנעשה בעיר עזה עצמה ושאר המקומות הקשים שהצבא פעל בהם אחר כך. ההרעשה, הכיבוש, השיטוח, וניקוי הפירים של איזור החיץ הזה לעצמו, היה דורש עשירית מכל המחיר, בחימוש, בכלים ולהבדיל בנפש, שנעשה בעזה כולה.

מבחינה מדינית, יש קושי גדול מצד התגובה המצרית, שככל שעברו שבועות ימים, חברה גם ארה"ב להתנגדות נמרצת לפעולה בציר. ואולם בסערת המלחמה של הימים הראשונים, והגיבוי הרחב שזכתה לה ישראל לצאת למלחמה במטרה מוצהרת של מיטוט החמאס, התרעומת המצרית היתה נבלעת באבק השריפה ורעם התותחים.

המטרה של המהלך, נועדה כאמור השלמת המצור. המצור היה שומט את המשענת המורלית והמבצעית העיקרית של החמאס, שהוא הגבול המשותף עם מצרים, דרכו עוברים הכספים, הנשק, ובעיקר, נתיב המילוט להברחת המחבלים (ואתם כנראה לפחות חלק מהחטופים) כשירגישו את הקץ קרב ובא.

אילו היה הצבא נוקט בדרך זו כמהלך פתיחה, כל השאר היה קורה כמעט מאיליו, הצבא היה ממשיך להפציץ אתרי שיגור רקטות, ויוצא למבצעים ממוקדים נגד אתרי תשתית או מקומות שחשודים כאתרים בהם מוחזקים חטופים. ישראל לא היתה מונעת כל סיוע אזרחי הומניטרי, לאמור מזון ותרופות, וזאת ללא הגבלה. אבל היתה מקבלת שליטה מלאה על טיב המשלוחים, וגם שליטה די טובה על היעדים אליהם הם מועברים.

על הקרקע, לעומת זאת, התמרון הקרקעי היה מקבל אופי שונה לגמרי: לא מלחמת פירים ומנהרות, או כיבוש של אזורים גדולים תוך סיכון מוגבר לחיילים, אלא תנועה מדודה ומבוקרת, מן הרצועה שנכבשה וצפונה, תוך הריסת שורת בתים אחר שורה, מתחם אחר מתחם.

המהלך היה מבהיר למחבלים את חוסר התוחלת בהמשך המלחמה. הסיכויים שהיו נכנעים או מסכימים להתפנות למדינות ערב, היו טובים עשרת מונים, משום שמידי יום ויום, היו רואים את משענת הגבול המצרי מתרחקת והולכת, והיו חשים את התקדמות תנועת המלחציים המתהדקת עליהם לקראת כליון. בעוד שהמצב כעת — בעקבות התמרון המוטעה מצפון לדרום — אחרי חצי שנה של מלחמה ויותר, לראשי החמאס ולמעגל המפקדים הגבוה והבינוני — בתחושה האישית שלהם וגם במציאות — אין כמעט שינוי בסיכויי ההישרדות בסוף המלחמה. נתיב המילוט שהכינו היה ונשאר שלם, כששלט "EXIT" בירוק בוהק וזוהר מאיר להם בירכתי הגבול המצרי, ומתחת לרפיח המצרית ובאזורים שבשליטת מוסלמים קיצונים, מחכים להם מנהרות משוכללות ומצויידות, כנראה לא פחות ממה שראינו בצד הגבול שלנו.

ה"מטכ"ל" — מטה הכסילים הישראלי, אשר הוביל את ישראל לאסון הקשה ביותר מאז השואה, שראשיו "קיבלו אחריות" על האסון, אך בד בבד ממשיך להתנהל כדאשתקד, הוא זה שבכסילות מפוארת הוביל את הצבא לדרך ישימון, דרך יסורים כואבת שתכליתה הולכת ומתרחקת, ורק העניקה לאויב מתנות יקרות מפז.

המתנה הראשונה במעלה: האומללות של אזרחי עזה, המטכ"ל הורה לצבא לדחוק את האוכלוסיה לדרום, לעבר רפיח, הישר לידיים הרצחניות של החמאס. בכך קיבל חמאס את הנכס היקר ביותר שברשותו כרגע, משום שמרבית האוכלוסיה של רצועת עזה נמצאת כעת ברפיח, מה שמחייב שמרבית הסיוע והמזון שמגיע לעזה יועבר לשם, וזה נותן לחמאס שליטה באוכלוסיה, שעיניה נשואות לחסדיהם של המחבלים עבור מזונם היומי.

מכך מסתעפת מתנה נוספת: התגייסות העולם לצד עזה, והתפרצות האנטישמיות. החמאס מרעיב את העזתים, חובט בהם במלקות ויורה בהם כשהם באים לקבל מזון. אך כפי שאמר החבר ולדימיר אוליאנוב (לנין) "צֵ'ם כוּזֶה, טֵם לוּצְ'שֶׁה" — "ככל שיורע, יוטב", החמאס מתמוגג מנחת ממצב האזרחים ושואב מכך עידוד וכושר עמידה. המצב, שהוא אכן רע לעצמו, מוצג בתקשורת העולמית כגרוע לאין ערוך, ומלהיט את האנטישמיות החדשה שאיבדה רסן, איבדה בושה, ומפיחה רוח חיים בנאצים החדשים — ארגון החמאס.

אפשר להאריך עוד בטעויות שנעשו ובצעדים שהיו צריכים ליעשות במקומם. אין תכלית לדבר, והשאלה היא בקצרה: מה עושים עכשיו? האם הפתרון הוא כעת לכבוש סוף סוף את רפיח ואת ציר פילדלפי, ואולי לכבוש רצועה רחבה בגבול מצרים כפי שהוצע לעיל?

שלא כפי שעשוי להשתמע מכל האמור לעיל, לדעתי, לעת הזאת, לא זו הדרך שהאור יגהה בה האור. תקפה של התכנית האמורה פג, אחרי שכיבוש רפיח הפך לאמתלא לממשל האמריקאי להשתלח בממשלת ישראל ולפעול לפירוקה. איכא דרכא אחרינא — ישנה חלופה טובה ונכונה יותר, דרך שבעזרת השם יכולה לחסוך באבידות, תשרת את מטרות המלחמה, תזרז את שחרור החטופים, תשאיר ביד ישראל את ההחלטה לגבי "היום שאחרי", וגם תוכל לסכור את פיהם של שונאינו וידידינו כאחד, הדרך, שגם אם לא תחזיר אלינו את אהבת המערב, לפחות תחשוף ותציף את העובדה כי ההתנגדות לישראל בעת הזו, אינה דאגה לפלשתינים, אלא אותה שנאה עתיקת יומין, שנאת עולם לעם עולם.

הפתרון — ציר ארץ גושן

השם "ציר פילדלפי" לפי האנציקלופיה החופשית "ויקיפדיה" הוא — "שם שרירותי שהופיע במפות קוד של צה"ל. הוא חסר משמעות ואינו קשור לעיר פילדלפיה". עם כל הכבוד והנימה הנחרצת, ארשה לעצמי להטיל ספק בכך. גם כאשר מצופה מהמחשב להפיק תוצאה אקראית, הוא לרוב מייצג דרך חשיבה, רמיזה או הלוך רוח של המתכנים. דוגמא טובה לכך הוא פלא העולם החדש, הצ'אט בוטים החדשים בעלי הבינה המלאכותית, ששפתם רהוטה ואדיבה, ואמורים לייצג גישה ניטראלית בנושאים שהעולם החופשי חלוק בהם, אך חיש קל אפשר לזהות את ההטייה הפרוגרסיבית הקשוחה היצוקה בשורשים הגנטיים היסודיים של התוכנה…

(הרשימה בהכנה, ההמשך בימים הקרובים…)